צילום: אהרון קריצר, 2014

 

 

יום אחד תבוא

;הארה

 

יום אחד נפצח

;חגיגה

 

יום אחד

יפֹלוּ מחיצות, יְמוֹגוּ צללים, יַסוֹגוּ פחדים והקשיים מעליהם יפרדו,

הנפש תִמלא,

הרוח תִגאה,

התודעה תְרוֹמָם,

הבנה תרקיע שחקים,

גבולות יִמַסוּ,

סו' סו' סו'

 

אבין את שלא ניתן להבנה,

אנכיח טמירך הלא ניתן להנכחה

אשמח ואגיל כלוקח שכטה ראשונה,

 

אתה תהייה במיטבך, בגודלך, במלוא עוזך.

ואני…,

 

האהיה זה אני, האהיה זה אתה.

 

—

אח"כ,

אחרי ההארה, אחרי החגיגה,

נמצֶא באהבה

 

תמלא המציאות בך  ואני

במלואך.

 

אהרל'ה קריצר 

.

                                                                         

                                                             

צילום: אהרון קריצר, 2014

.

.

                     

בוקר, ערב,
ספר
קודש.

מתפעם,
הלב,
האומנם יפתח הפעם,
האומנם כאן יתגלו סודות גנוזים מאי-שם מרומים,
האומנם בעוד רגע – דף,
מן הסלע יעלו, יבואו, מים המרווים.

אבל, בידיעה אחרת,
אני יודע שהסוד – באחריותי,
שהסוד – יתגלה מתוכי,
שאלוהים קורא לי 'דבר אל הסלע הפנימי',
משם יבואו מי עָדַנִים רוּחִיִים אל פיך,
משם תִרוֶוה וּתְרַאֶה.

הוּפְּס,
שוב חזרנו אל הספר,
אל מסורת,
אל כתוב.

רצוֹא ושוב, רצוֹא ושוב

כי כך אדם.

בוקר, בטרם זריחה, בחדרי,

טבת 2012,

*המילה 'אומנם' – נכתבה לכבודה של חביבה פדיה וגילוייה באמונה.

אדוני שפתי תפתח,

אדוני ליבי תרחיב,

אדוני נקבוביות עורי יפעפעוך,

להמשיך לקרוא ←

בכֹל מעשה מִצווה,

בכֹל הַלִיכָה של הַלַכָה,

יש משום 'לֶךְ לֶךָ'.

להמשיך לקרוא ←