ערב שבת, שעת בין הערביים,
גשם, רוח, קר.
.
בבית הכנסת השכונתי מתקבצים אנשים לתפילה.
האולם מתמלא, בעיקר 'הצד הגברי' שלו.
.
התפילה מדשדשת כהרגלה.
המילים אותן מילים, שוב שרים 'שירו לה' שיר חדש… ' באותה מנגינה ישנה, שוב אומרים 'בואו נשתחווה…' ולאף אחד אין כוונה לכרוע ברך, שוב 'לכה דודי לקראת כלה' באותו הניגון שכבר טחנו יחדיו 'אלף פעמים', אותו ניגון שנשמע גם בתפילת הערבית של אבותי וזקני' וכל כיוצא בזה…. כל מה שאתם ואני רגילים לראות ורגילים לחוות בבתי הכנסת שלי ושלכם.
.
ואני שואל את עצמי; מדוע האנשים כאן, מה מביא אותם להתעטף במעילים ובצעיפים ולצאת מן הבית החם. ואם הם כאן מדוע הם מסתפקים באותה חוויה לעוסה. ואף אני כמובן עימהם, באותה הסירה ובאותה 'הפרובלמה'…
.
אז יש כמה וכמה הסברים שאפשר להעלותם (ההלכה כשלעצמה, ההלכה הרגשית, ההלכה הלבוביצ'ינית, פעימת הלב שאכן יתחדש משהו, החבר'ה, ה'מה יגידו', 'כך עשו אבות אבותי', הכללים המשפחתיים, 'לא נעים מהילדים', ובטח יש עוד…).
אבל התחדש לי בערב שבת זה, תוך כדי שהותי בבית הכנסת עניין נוסף:
אם השבת כולה היא סוג של חווית קודש, אם השבת היא סוג של 'זמן מקודש', אם השבת היא מרחב של מדיטציה שבה אנחנו יוצאים מהרגילות ומההתעסקות היומיומית שלנו, אזי התפילה בערב שבת היא 'גונג הכניסה' אליו, אזי המנגינות העתיקות והמלמולים החוזרים על עצמם הם 'המנטרה היהודית', הם בבחינת לחזור אל 'מודעות הנשימה'.
ההליכה לבית הכנסת היא האות 'לשינוי הפאזה בתוכנו', המנגינות הם בבחינת 'לחזור לחיק אבותינו', המילים החוזרות ומתמלמלות בנו הם עיגון לנפשנו, הם הכנסתנו אל פרופורציה בין 'מה שהיה –ומה שיהיה – ומה שעכשיו'.
.
אנחנו יוצאים מהתפילה מוכנים, אנחנו יוצאים ממנה מכווננים אל השבת, אל הקודש, אל זמן המשפחה והאהבה, אל 'מקדש הזמן' הנבנה בנו (כדברי רבי יהושע השל), אל 'ביום השביעי שבת וינפש'.
.
עכשיו אני מבין קצת יותר אותי, עכשיו אני מבין קצת יותר אותנו.