בהר – שמיטה

 

"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיי.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיי.

 

מקובלים ובעלי סוד המשילו וחיברו בין קדושת השבת לבין המפגש והחיבור שבין חתן וכלה ביום חתונתם. הביטוי הידוע והנפוץ ביותר לכך הוא המזמור 'לכה דודי לקראת כלה'  (חובר במרכז המיסטי בצפת, המאה ה16) אותו אנו משוררים בכל ערב שבת (בבתי הכנסת של כל הזרמים והעדות….) .

 

גם מצוות ספירת העומר ( 77 X) וחג השבועות הניצב בסיומו הומשלו בידי בעלי הקבלה כמקבילים לתהליך ספירת הימים של האשה מעת נידתה ועד לעת החיבור המחודש עם בעלה, כמו שאומר "הרעייה מהימנא" בספר הזוהר ( הציטוטים חלקיים, ובתרגום לעברית):

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר.

וסוד זה, שישראל אף על פי שנטהרו לעשות הפסח, ויצאו מטומאה, לא היו שלמים וטהורים כפי שראוי. ועל כן אין הלל גמור בימי הפסח, עד עתה לא נשלמו כראוי. כאשה שיוצאת מטומאתה. וכיוון שיצאה, מכאן ואילך 'וספרה לה'.

ואף כך ישראל כשיצאו ממצרים יצאו מן הטומאה. ועשו פסח לאכול בשולחן של אביהם. משם והלאה יתחילו לספור, לקרב אשה לבעלה ולהתחבר איתו, והם חמישים ימים של טהרה להכנס לסוד העולם הבא, ולקבל את התורה, ולקרב אשה לבעלה ('למקרב אתתא לבעלה')….".

 

 

ואם נרחיב את המעגל המתחיל בשבת, בספירת העומר  ובשבועות גם אל השמיטה ושנת היובל המובאים בפרשתנו הרי אף הם בבחינת תהליך של חיבור, חיבור מיסטי, בבחינת 'חתן וכלה' שבין האדם, הצומח, האדמה, הבריאה והבורא.

 

וכל זאת היא ההקדמה לבחירתי בהבאת התמונות הבאות:

 

.

 

.

 

 

 

 

 

.

 

 

 

.