ימי הזכרון

א. 'נס ומכה'.
פעמים הרבה שה'נס' שלך הוא ה'מכה' של האחר. ו'הנס' שלו הוא מַכָּתְךָ שלך.

דוגמאות:
– בתורה, עשר המכות על המצרִים בבחינת נס לבני ישראל.
– יום העצמאות שלנו, 'הנכבה' של ערביי הארץ.
– צהלות השמחה של הפלסטינים על הגגות בעת מלחמת המפרץ, לעומת פחדנו אנו.
– לוחם צה"ל שנהרג / מחבל שנהרג

וכל אחד מן הצדדים בטוח שכאן 'האלוהים איתו', ושם 'האלוהים דן אותו לכף חובה'.

כבר חז"ל רמזו לנו על כך במדרש : בִּקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?'

גאולה וימות המשיח הם בדיוק היציאה מהמקום הפרטיקולרי הזה, שבו אני מנצח, ו'מחובר לאלוה' על חשבון האחר.
גאולה היא הסרת המחיצות והבנת מימד האחדות על כל המשתמע מכך.

כיצד מגיעים לשם,,,,
האם פסעתי היום פסיעה קטנה או גדולה לכיוון זה,,,,
מה תפקידי ויכולתי בהבטים אלו של המציאות,,,,
?

 

ב. "וידום אהרון"…

ויקרא פרק י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר מֹשֶׁה. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.

שני בני אהרון הכהן מתים בהקריבם אש זרה בעת חנוכת המשכן.
התגובה של אהרון 'וַיִּדֹּם'.
שתיקה.

ובימי הזכרון שלנו (בכוונה או שלא בכוונה, במודע או שלא במודע) מרכז הטכס הוא הצפירה,
הוא באותה 'דממה מחרישת אוזניים'.

דוממים אנו יחדיו את זכר הנרצחים,
דוממים אנו יחדיו את זכר הנספים,
את שהכרנו ואת שלא זכינו להכיר,
את של דורנו, ואת של דורות הורינו והורי הורינו.
דוממים אנו נוכח פני אלוהינו.

מבקשים אנו בדמעה דמומה על דורות ש'מכאן ואילך'.

ערב יום השואה 2013

4 תגובות בנושא “ימי הזכרון

  1. כול מילה בסלע,
    השמחה של הזולת היא לפעמים המכה, הצער שלי, ולהיפך.
    ולחפש את המקום שמכיר שגם בשמחה שלי יש לעיתים עצב של השני ולפעמים,אפילו, שיכולה להיות שמחה משותפת לשני הצדדים.
    אולי זה דורש מעוף גדול אפילו יותר, שיש פתרונות שיגרמו לשני הצדדים לחיות בטוב. אמן.
    ולגבי אהרון, הדומייה והצפירה – יישר כוח על החיבור שעשית, אכן כך.

  2. להבדיל, זה מזכיר לי שפעם אמרת שבמשחק כדורגל אחד יושבים אוהדים של שתי הקבוצות ומתפללים לאלוהים שהקבוצה שלהם תנצח. מה הוא אמור לעשות עם זה? האם בכלל הוא זה שעושה עם זה משהו?
    מעניין מה היה קורה אם במשחק אחד שתי הקבוצות היו דוממות יחדיו.

  3. ארל'ה, תודה! ואני עונה אמן גם אחרי אור (הראשונה (:) דברים חזקים (כרגיל 🙂 באמת מרגיש שהשאיפה שלנו צריכה להיות לראות בכל — לא מכה ולא נס, אלא "אות". אות לטובה, אות לברכה, אות להווויה. אני ממש לא בטוח שזה יותר אובייקטיבי ממכה או נס, אבל אני מקווה שהבחירה בידינו.

    עוד אסוציאציות מימים עברו, באותה פרשה —
    ותצא אש… ותאכל אותם… וימותו… אקדש… כבד… וישאום בכותונותם… מחנה… כל בית ישראל יבכו את השריפה…
    פשוט מצמרר, מזעזע — וידם אהרן, אבל לארל'ה בכל זאת תודה על המילים (:
    אור

    • … בלהה, זה מאוד מזכיר את המחלוקת שכששואלים את אליהו מה הקב"ה אומר, הוא משיב: אביתר בני אומר כך, ויונתן בני אומר כך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *