חלקי הפאזל:
הפסוקים בתורה העוסקים בחמץ, שאור ואכילת מצה בפסח.
הפסוקים בתורה העוסקים בחמץ ובשאור בהקשר לבית המקדש.
הידעתם ?
תהליכי התפחת השאור ללחם ולבירה בּוּייתו, לראשונה כנראה, במצרים העתיקה.
נמצאו בקברים עתיקים כיכרות לחם (כיכר אחת בצורת משולש, צילום שלה להלן), נמצאו ציורי קיר ופסלים המספרים את תהליך הכנת הלחם והבירה. (הנה מאמר בעניין).
האם ללחם היתה קדושה ?, האם לשאור היתה קדושה ? – לא מצאתי הוכחות לכך, עד עתה.
לא ידעו לי על 'אל השאור' במיתולוגיה המצרית.
בואו נזכור שתהליך התפחת לחם בשאור הוא ארוך הרבה יותר מאשר עם השמרים שיש לנו היום. זה תהליך של 15-24 שעות מינימום. הדבר מבהיר שאכן 'כשממהרים, אי אפשר להספיק לאפות את הלחם'. אפיית לחם שאור, גם היום, היא תהליך שאתה צריך לחשוב עליו 24 שעות קודם ….
בפסח ובליל הסדר אנחנו מונעים עצמנו מחמץ מצד אחד, אך שותים יין, שגם תהליך ייצורו מורכב מתהליכי תסיסה והתפתחות של שמרים – 'שמרי יין', מצד שני.
התאורייה של פרופ' ישראל קנוהל (מתוך ספרו 'מאין באנו', בינתיים יש לו תיאוריה חדשה המוצגת בספרו 'השם') –
עם ישראל מורכב משלושה מקורות. שניים מהם 'עלו ממצרים'. כשאחת הקבוצות, הלוויים, קשורה למלך אחנתון אשר שלט במצרים תקופה קצרה (17 שנה) והעביר בתקופתו את מצרים לאמונה באל אחד, הוא האל אתון – שפירושו 'האור המתגלה בשמש'. זהו 'אל מונותאיסטי'.
לדעתו משה גדל בבית המלך הזה…
ההבדל בין חמץ לבין שאור.
שאור הוא דבר חי. שאור הוא דבר שאתה יוצר איתו קשרים. דבר הדורש טיפוח. דבר שאתה עסוק בו לאורך כל זמן הימצאותו אצלך.
זאת להבדיל מהשמרים המודרניים (היבשים או הטריים).
זאת להבדיל ממוצר חמץ מוגמר דוגמת פסטה / או לחם.
שאור צריך להיות מטופל ('מאכילים אותו בקמח ומים') כל יום כשהוא באוויר הפתוח, פעם בשבוע כשהוא במקרר.
כלומר כשצריך להוציא את השאור מהבית, הכוונה היא הן 'בפסח מצרים' והן ב'פסח דורות' – להתחלה מחדש של תהליך הכנת השאור מן האוויר.
אנחנו לא מסתמכים על השאור שהיה לנו, לא מסתמכים על השאור שהתרבות שלהם או שלנו גידלה עד עתה, אלא 'מתחילים מחדש'.
וזה לא תמיד קל ובטוח, ההתחלה הזו מחדש. לדעתי כאן טמון סוד ומשמעות התהליך שאותו אנו אמורים לעבור מידי שנה בשנה בפסח.
מה המשמעות של 'מכירת חמץ', מה המשמעות של 'ביטול חמץ', מה המשמעות של 'הוצאת/ זריקת / שריפת חמץ'.
לטעמי – אפשר למכור חמץ. אך אי אפשר למכור מחמצת.
כי אין לי קשר רגשי אל הפסטה שנשארה אצלי, אבל למחמצת שאני מטפח יש לי קשר, ואני 'לא באמת מוכר אותה' בלב שלם.
כאן תמצאו כתבה מעניינית על שאור מהעיתון כלכליסט, שימו לב למונחים ולרגשות בהם מתבטאים המרואיינים ביחס למחמצת. שימו לב מה הם מספרים על המחמצת שלהם במהלך חג הפסח…. הבאתי את הדברים כדי להבהיר קצת יותר את עניין המחמצת בכלל ובפסח בפרט.
האפשרות שבמסורת שלנו- לקחת דבר ולבטל אותו מן העולם, לבטל את פירורי ושאריות החמץ (כתבתי על כך פעם..) יש בה סוד גדול של יצירת משמעות ומציאות במילים ובכוונת הלב.
'לא יהיה', 'לא יראה' לכם חמץ.
מה פירוש:, (שמות יב' פסוק לד) "ויישא העם את-בצקו, טרם יחמץ; משארותם צרורות בשמלותם, על-שכמם". משארותם- האם לא הכוונה לשאור שלהם ? יש שפירשו מלשון 'שארית', יש שאמרו שאלו הכלים לאפיית הלחם, אבל אני דווקא שומע כאן את ה'שאור' שהם נושאים איתם. וקשה לומר שהדברים מסתדרים עם שאר הפסוקים…
——–
הנה קישור למאמר בנושא זה, מאת ד"ר זהר עמר, שמצאתי לאחר שסיימתי לכתוב את הדברים: כאן, וכאן מאמר דומה מאד של ד"ר טובה דיקשטיין:
אשמח מאד לשמוע את תובנותיכם הקוראים בנושא…..
המסר העמוק הטמון בחג הפסח הוא מסר החירות. החירות היא שחרור מהצורה וחיבור מוחלט לפוטנציה של התגלמות האלוהות במציאות. משהו שהינו לא חומרי, לא מוגדר, נעדר צורה, ומתהווה תמיד. "אהיה"ֿ, "אהיה אשר אהיה". החיבור למעיין החכמה שהוא ישות חיה ונושמת ומשתנה תמיד בשונה מהפסל, ממתן הצורה, מהצמדות לתפיסות שאף הן צורה.
הרי חובתנו, רגע רגע שעה שעה ללמוד לשחרר את המהות מן הצורה, לדעת את השורש שלה ולפעול מתוכו. והרי זו מהות היהדות הלא היא?
חגיגות חג הפסח מעציבות אותי לא פעם בגלל ההרגשה שהטקסיות מקדשת את הצורה ולא את המהות. בגלל ההרגשה שסדר הפסח מעמיק את ההצמדות לתפיסת עצמנו כקרבן, לפיצול בין תפיסת עצמנו לתפיסת האחר והאמונה שהרע הוא מחוצה לנו.
עוד מצער אותי שאנו חוגגים תוך גרימת סבל קשה ליצורים חיים אחרים ותמימים. כמה דגים, כמה טלאים אומללים שנותקו מאימם ביום בו נולדו, כמה פרות, כמה עופות – יצורים חיים שסובלים סבל עמוק וניצול על ידי האדם מלידתם עד מותם – כמה מאלה אנו מקריבים קרבן על מזבח אמונתנו וחגינו.
העצמה שבסיפור מצרים היא שהצורה היא היקבעות וכי עלינו לשאוף תמיד להיות באיזור הביניים שבין התגלמות הצורה במציאות לבין ההוויה המשתנה תמיד והמצפה בסבלנות כי נדע אותה כל פעם מחדש. ומסע הנדודים הוא מסע הוויתור על ההרגלים, והצורות, והשפע כדי לזכור את אותו מקום מקודש אליו נתגעגע תמיד.
בברכת חג שמח
מרתק ומעורר מחשבה, צריכה עוד להפוך בזה.
תודה גם על ההפניה למאמר של זהר עמר.
בארופה ובארה"ב יש מאפיות שהמחמצת השאור עובר במשפחותיהם לדורי דורות אך אנחנו עם פסח לדורות הוא אוקסימורון שנוכל להיות מנוים במסורת המחמצת אז אשרי חלקינו שיש לנו מצה והמתיקון של היותינו בני חורין בזכרינו את המר במקום גאוות הלחם השאור הכי הכי 🙂
ארל'ה, יישר כח — כיף כתמיד לקרוא את הגיגך!
הדברים שלך גם מסבירים למה התורה אוסרת להעלות שאור על המזבח כל השנה וספר ויקרא מרבה להזכיר מצות גם כשלא פסח. ועוד חוק מקראי אליו רמזת — חדש! — קשה להאמין שזה רק מקרה שאסור לאכול את היבול החדש עד היום הראשון של חול המועד! בדיוק בזמן שמתנתקים מכל ה"תרבות" של שנה שעברה, פתאום משתמשים בתבואה החדשה. התחדשות הטבע מאפשרת את התחדשות התרבות.
עכשיו אני נזכר שפעם דיברנו על כך שאכילת המן במדבר ארבעים שנה בעצם מקבילה במובנים מסוימים לפסח.
רחל, תודה גם לך. אני מקווה לליל סדר צמחוני… (: