א. אברהם איבן עזרא, והרמב"ן:
איבן עזרא:
אמר ר' שמואל: אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם.
ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלוש תדעהו.
רמב"ן:
והנה ר' אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים…
והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך:
והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו:
וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל:
ב. שעיר המשתלח – משל שאמר הבעל שם טוב.
שמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפילה שיינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם גוי עובד עבודה זרה, ותמה על הסוחר שהתפלל בזכות אשתו. והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה, ואמר זה הגוי: אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממנה? והשיב שיש לה טבעת אחת חשוב על ידה ואם יביאנו אז ידע וכו'. והסכימו על איזה קנס, שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו המנצח.
והלך אצלה לפתותה, ולא יכול להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באמרו שיש לו סוד מבעלה, ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה, בכמה תחבולות שעשה, ועלתה בידו. ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה, ולקח הסחורה ממנו.
ובא בספינה ריקנית אל ביתו, ובשמוע האשה מביאת בעלה, אז קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם, וכל זה לא נכנס באזניו, והיתה תמה עליו, ולא ידעה על מה ולמה זז מחבתה ואהבתה. ובא עמה לביתה ולבו בל עמו, וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שִינה, כאילו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו. והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשקי אותי אזי אתן לך, וכך עשתה בהכרח, ואחר כך תבעה לתשמיש וכו'.
ויהי היום באה הספינה לחוף הים, וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות: אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, ושני האוכל ממנו נתרפא מצרעתו. ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש והוצרך שם לרפואה זו. והיא עשתה הרפואה, ונתנו לה הון רב, וחזרה לביתה ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו'.
והבעל שמח בלבו על גודל תרעומתה וצניעותה, וחקר הבעל ויימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשו בו שפטים וכו'.
והנמשל מובן בכל ענייני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה… כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו', ואשה צנועה הוא השכינה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, ונתקנא הס"מ ואמר עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב בית המקדש ואני אפתנו כביכול וכו', ועל ידי השפחה גנב הטבעת, והוא סוד גורל שני השעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, ועל ידי החטא עלה בשמאל וכו', ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו', ושלחה בספינה וכביכול השי"ת שינה את עצמו בתוך שם קדוש סא"ל וכו'. וזהו סוד הווידוי תרעומות השכינה אליו ית"ש איך שהוכרחה וכו', ואחר כך הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה' בבצרה וכו', ודפח"ח, והמשל הזה נוקב ויורד והבן." (תולדות יעקב יוסף, פרשת שופטים. וגם כתונת הפסים פרשת קורח).
לקוח מתוך : ספר בעל שם טוב המפואר, פרשת ואתחנן אות ט': "והפיץ ה' אתכם בעמים… ועבדתם שם… ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת…"
ג. חביבה פדיה , מתוך 'עין החתול':
'המלאכים עוזא ועזאזל מגחכים. זהו המקום שבו הם מנצחים. ככל שבני אדם וחוָה מתפארים בהכרתת המקדשים, הם מקריבים יותר. שוחטים, מרעילים, הורגים, חונקים, משליכים ומרסקים. פעם הושלך שעיר אחד לעזאזל, בריסוק איברים צנח אל תהום המדבר לשם כפרה על עם שלם. היום, בכל רגע מושלך כבש מאנקול המנוף המעביר אותו מן האנייה אל החוף. רשת העזאזל פרושה הייתה פעם בדרך מן המקדש אל המשדר, ואילו היום המדבר התודעתי והכחשת קיום הפולחן בלא-מקדש מעצים תאוות בשרים ודמים.
המלאכים מגחכים;…בעוד שרוח הדברים חנוקה ולפותה באיסור לחדש ולהתעדכן, הרי שהדברים עצמם שולטים; באמצעות מעקפים הלכתיים, שכביכול אינם חידושים שהרי אסור לחדש, מאפשרים: לגזול מן הפרה את מנוחתה בשבת בניגוד למצוות התורה הפשוטה; לשחוט שור – אותו ואת בנו – ביום אחד; להפריד עגלים מאימותיהם; להאביס אווזים בהורמונים וברעלים כדי לייצר כבד חולה, שהיתרים מסובכים ומפולפלים מתירים לאכלו, בניגוד למצוות התורה הפשוטה לאכול רק בשר של בהמה בריאה. ….
חיות מחוּפְצַנות כדי להאביס את בשר האדם. עינם הפנימית של בני אדם וחוָה מכוּונֶנֶת כבר לראות את החיות כבשר זז, ארוז ומנוילן. ואין זה איכפת לאיש שהוא אוכל את הבכי החייתי הזה, שרק כשבני אדם וחוה מגיעים למצב של אובדן נורא הם נזכרים כיצד בוכים אותו על עצמם. על אחרים כמעט שאינם בוכים לעולם. וה' הטוב יכפר.
רסיסי המראָה שצנחה מֵרקיעים, שנתקעו בעיניים ובמוחות, זיווגו את הדברים עם ייצוגם. בני אדם וחוה אינם יודעים עוד מתי הם עוסקים בדברים ומתי ביצוגם. עיוורים הם דנים בקיום בתוך השפה וחירשים הם דנים בקיום בתוך הדברים עצמם. ההסמלה כמרחב בקרה נעלמה ונבלעה, השמים נגולו לרגע כמו ספר שנגזרו ממנו כל התמונות. המלאכים צוחקים. בני אדם וחוה צעצועים מכניים, מתוכנתים, שאינם משערים עד כמה צפויים ומותנים מראש כל מהלכיהם, ועד כמה מַשִיקים הם זה לזה בפיתוח התאוריות השנונות והמתוחכמות כביכול, כמו גם בעיבוד הדת לתוך כלים צרים ואטומים יותר ויותר. עד כמה הם משיקים זה לזה בעיבוד המציאות האחת, חסרת מרחב מדומיין או ממשי של מהות ומקור היוצר את מרחב הבקרה, את הרסן, את ההתערבות היחידה במפתוח המכני של מיפוי המציאות. '
(מתוך חביבה פדיה, 'עין החתול', פרק הנקרא 'השבירה', עמ' 168-169, והדברים נרחבים שם ).
מקורות נוספים לעיון ולהרחבה:
מישנה, מסכת יומא, פרק רביעי, ופרק שישי (ובמחזורי יום כיפור).
פרקי דרבי אליעזר, פרק שישה וארבעים.
מורה נבוכים, רמב"ם, חלק ג', פרק מ"ו.
זוהר ח"ב קפד ע"ב-קפה ע"א, מובא גם אצל תישבי 'משנת הזוהר', חלק ראשון עמ' שנב.
אמונות המקרא, פרופ' ישראל קנוהל, עמ' 19-23 .
רב חייא בר אשי ו'חרותא' – בבלי, קידושין פא:, ופירוש אצל אדמיאל קוסמן, 'מסכת נשים' עמ' 83 והלאה.
———
אסף וליקט : אהרל 'ה קריצר.
ברשותכם, אני מבקש לתת כאן דבר תורה קצת שונה מהמקובל.
לדבר על דברים שאינם הצד המאיר דווקא של החיים,
לגעת בענייני סוד,
לדבר בצורה 'שאינה סגורה',
שהלימוד הזה יהיה פתח ללימוד נוסף של מכלול החומרים שהבאתי.
הקדמה – היכולת שלנו להבין את כל עניין הקורבנות ואת עניין 'שני השעירים בפרט' – מוגבלת מראש, כי אנחנו לא חווים את העניין. אנחנו רק יכולים לשער מה הייתה החוויה אז להם, ומה היא קורה אילו היא הייתה מתקיימת היום בנו.
ס"מ – סמאל, סיטרא דמסתאבותא.
ודפח"ח – ודברי פי חכם חן.
הצורך בהבאת משל על גבי משל – גם הרמב"ן, גם הזוהר, גם הבעל שם טוב, גם מקובלים עכשוויים רק מוכיח את המורכבות, את העדינות, ואת המקום החשוב של העניין הזה.
המשל של הבעל שם טוב.
האישה הצנועה 'הוא השכינה' – שהיא במסורת הסוד היהודית גם החלק האלוהי, וגם 'כנסת ישראל' – דו משמעות שנעה ונדה.
מזכיר את 'שיר השירים' – רק שכאן יש סיטואציה שהיא הפוכה לסיטואציית האהבה בכרמים.
המילה וכו' המופיעה בפירוש – מעידה על הדברים שקשה לאומרם, שקשה לכותבן, שהם ברמז בלבד.
העינויים, החלקים הקשים שאנו עוברים כאן הם חלק מהאלוהות. הקב"ה מסתתר בתוך 'המלח, ממנהיגי הספינה'. האישה – היא אנחנו. אנו נאלצים להטמע בתוך העולם. לעבור חוויות קשות.
גם כשאנחנו חשים שבגדנו – למעשה לא בגדנו.
האישה – השכינה מרפאה את הבעל. את המלך . הוא זקוק לה. (מזכיר את עץ הדעת ועץ החיים)
'שכל מה שעושים פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם' – פסלנות/ פסלים. איזה יופי של קבלת עוברי עברות, של דברי סנגוריה על עם ישראל.
——–
מחשבות על שעיר המשתלח:
הטוב והרע, הנעים והמבחיל, היפה והמכוער כולם אלוהיים באותה מידה.
ההילוך שלנו בעולם , בתוך ההוויה האלוהית המתוארת במילים 'לית אתר פנוי מינייה' מלא בפַּנים ועמוס ברגעים של אור ושל צל.
לא רק זאת, אלא שפעמים הרבה האור שלנו הוא צל לאחרים. הנצחון שלנו הוא הכשלון של זולתנו וכו' וכו'.
שני השעירים הם שווים, אך דרך הילוכם 'במסע חייהם' , 'בהחזרת נשמתם' לבוראם היא שונה. האחד מותמר וקרב על המזבח. והשני 'בריסוק אברים' מסיים את מסעו. אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אלו ואלו נתיבים אלוהיים.
אם הקורבן מסמל את האדם, מחליף אותי עצמי – הרי ששתי הדרכים הללו 'היותר טובה' ו'היותר קשה' הם שוות בערכן כלפי שמיא.
כמובן שאנו מעדיפים את דרך הקדושה, את המקום המסודר, את דרך המלך, זו שאין בה יסורים, זו שהכל בה גלוי וראוי ו'נכון' ומתוקן בעולם. וזה נכון ולגיטימי מצדנו 'להעדיף את הדרך הזו' בחיינו.
אך באים שני השעירים וממחישים לנו , שכל גורל העולה בזה העולם עבורנו הוא בקדושה, הוא בעל משמעות, הוא בעל נוכחות אלוהית.
אהרל'ה קריצר, אייר 2009
——-
ויקרא פרק טז
(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ: (ב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה’ וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה’ וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת: (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ: (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: (יז) וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל: (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם: (כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם: (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה: (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה: (כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם: (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: