שיחי הצבר נגלים ופוגשים בי בהולכי בטבע, ביוצאי לשדות.

כל מפגש כזה עם 'אישיות צברית', עם 'אנושיות צברית' הוא מפגש שרגשות והגיונות לב מפעפעים בו מן הצבר אלי, אולי גם ממני אליו.

הרבה כאב, הרבה תסכול, הרבה 'היאחזות בקרקע', גם הרבה אופטימיות ושרידות יש שם במפגשים הללו.

גם אסוציאציות חברתיות ופוליטיות מעלה כל מפגש כזה; דור הורי עטה על עצמו את דמות הצבר ופעל דרכה. אנחנו נטשנו דימוי זה ודחינו אותו אל שדות הבר. במקביל הוא מקבל משמעות אצל אומנים פלסטינים כאחד מסמלי ההישרדות של עמם ושל תרבותם.

ומי נטע אותם, ועל מה ולמה. והיכן  נוטעיהם כיום. ומי מוכן לקצור פירותיהם המשוככים בקוצים. ומי מוכר אותם בצידי הדרכים (אותם ילדים-מוכרים של קיץ שתמיד נראים לי כעבדים לא משוחררים ראויים לסדרת צילום).

ואיך לא אזכיר כי אחד הצילומים המובאים כאן זכה במקום שלישי בתערוכת 'עדות מקומית' שנת 2016, בקטגוריית צילום טבע וסביבה, בודדות.

אני מקווה כי גם אליכם וגם עימכם ידברו הצברים השותקים – זועקים שבצילומי.

—–