ליל האמונה.
מסע אינטלקטואלי לגילוי החוויה שבבסיס ליל הסדר.
ראשית שאל/י נא את עצמך ;
מה הזכרון הכי נוכח שלך מליל הסדר ?
מה התחושה שאת/ה נושא/ת עימך מלילות הסדר שעברת ?
איזה סוג של חוויה ראשונית הוא מעלה בך ?
—
זהו מסע אל ליל סדר אחר,
ליל סדר שבו החוויה הרגשית והחושית היא עיקר העיקרים.
בעקבות קריאה (חלקית בינתיים) בספרה של פרופ' חביבה פדיה 'מרחב ומקום', ובעקבות המסע להבנת ה'אמונה' שהיא מציעה בו, מתבהרת לי תמונת ליל הסדר בפרט וחג הפסח בכלל, כאחרת מזו שראיתיה עד כה.
(בספר הנ"ל פרופ' חביבה פדיה לא מזכירה את חג הפסח כלל, וכל האינטרפרטציה הזו היא 'ממוחי הקודח' ו'על מצפוני שלי' בלבד….).
ליל הסדר הוא ביסודו הזמנה לחוויה של חיבור, חיבור של אמונה.
זהו חיבור של אמונה במובן החושי. החווייתי. הבלתי אמצעי.
זהו חיבור אל המימד הנשי, אל המימד האימהי.
האמונה מתבהרת אצל חביבה פדיה כביטוי פנומנולוגי הקשור למעשה האוֹמנה (חביבה: עמ' 122-123). כאן מצויה תשתיתה של המילה, "כפעולת חניכה של מינקת את התינוק, כפעולה של גידול ילד/ילדה". "אמונה היא אם כן פעולה של תמיכה חניכה ונשיאה, כולן פעולות מטריאליות ראשוניות. והיא מצטטת את משה הטוען בעת המסע במדבר "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק ….".
כל מעשה יציאת מצרים, כל מעשה היציאה מעבדות לחירות עומד על חידוש האמונה (אמונתו של משה המתחדשת בסנה, ודרך קבלת האותות , "והם לא יאמינו בי" פונה משה את האלוקים, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" לאחר מעבר ים סוף וכו' ).
ראשית עניין 'החבורה', המשפחה, זו המתכנסת ומְנוּיָה מראש. ("הקומוניטאס הוא צורת ביטוי של דחף המכוון אל הסדר הסימבולי של האם". חביבה, עמ' 136 ובעוד מקומות רבים).
ההתכנסות היא בבית, במרחב האימהי הבטוח (בניגוד לסוכות הנחגג בחוץ, בסוכה הפרוצה לרוח, ובשבועות החוויה היא בעיקרה בית הכנסת ובלימוד האינטלק'), בחום, בעטיפת ריחם של תבשילים.
בפסח גם הגברים מתחברים 'קצת' לצד הנשי שבהם – גם הם עסוקים בנקיונות, בקניות בבישולים ובהכנות – כל אלו הינם מעברים אל החוויה הנשית, אל החוויה האימהית.
ההזנה, האוכל, הוא הנושא המרכזי של החג. הדיבורים הם רק 'התוספת'. וההזנה וההתקרבות דרך חיבור ההאכלה הרי היא החיבור האימהי האולטימטיבי, מרגע הלידה…
השתיה, היין, ארבע הכוסות (להזכירנו גם ארבע אמהות), אף היא במרכז ההתרחשות. ולדברי חביבה (והיא גם מזכירה את טרנר בספרו 'התהליך הטכסי') זהו מרכיב עיקרי בטכסי החבורה וקשורה גם ל'מעיין החכמה' שהיא גישה מיסטית קדומה החובקת את 'האם הגדולה'.
וחברי מוישה לימדני שבתורת האר"י סוד שתיית היין בליל הסדר הוא בחיבור ל'אמא עילאה" (ואכילת המצות הם "באבא עילאה" ).
בליל הסדר אנחנו יוצרים לנו תמונה, 'איקונין של אמונה' אליו אנו נושאים את עינינו.
אנחנו יוצרים בתוך החבורה, בתוך המשפחה, את חווית התיאטרון שבו אנו הן הצופים והן המשתתפים.
משתתפים במסע החושי שעובר דרך הישיבה והשירה והאכילה.
משתתפים במסע הרגשי שעובר דרך הלימוד והמדרש, והליבון האינטלקטואלי.
צופים כבתיאטרון או כבמחול במה שהתחולל ביציאת מצרים עצמה.
צופים, כבתיאטרון או כבמחול במה שהתחולל בליל הסדר של 'אבותינו המייסדים', הם חז"ל בבני ברק וכיוצא בזה.
צופים בילדינו החווים את החג ומצטרפים אליהם לעולם הילדי, להשתתפות בחוויית האמונה הראשונית שלהם.
אנחנו צופים במעשה אומנות. (זה הזמן לשאול את עצמי: מה קורה לי כשאני הולך למוזיאון, כשאני צופה בתמונה / במחזה, במחול מודרני? איך ומתי מתרחש בי החיבור, מתרחשת אצלי החוויה, מהוא תהליך ההתעלות / הקתרזיס לנוכח אומנות שהיא טובה ומשמעותית בעבורי ).
אנו נכנסים פנימה אל מעשה האומנות שהוא שם, בזכרון התרבותי והדתי שלנו. אבל אנחנו גם עסוקים ביצירתו. כאן. בעת הזו. בליל הסדר.
זהו מסע של טכס. טכס שבו אנו יוצרים אומנות (גם במילה אומנות יש את יסוד ושורש ה'אם'). אומנות מתהווה, כאן ועכשיו, על שולחן החג, בחבורה הקדושה, באווירה של אֵמון, ודרכה אנחנו מעבדים מחדש, את החוויה האימהית הראשונית הזו של עצמנו ושל ההקשר האמוני שלנו עם האלוהות, עם האפשרות להתפתחות אישית, בכל שנה מחדש.
'פסח על שום שפַסָח המקום על בתי אבותינו במצרים' – שמו של החג על שם 'הפסיחה' הפסיחה בעת הקטסטרופה של המוות במצרים, שכן הייתה שם 'אֵימָה' גדולה. מסבירה חביבה שבמגע הראשוני עם האם ישנה גם אימה אימננטית. אימת העזיבה, אימת הניתוק מן השד המאכיל, אימת האם האובדת והכיליון. "אמונה היא מצב שיש בו אימה וחרדה במצב פתוח. בכל רגע אפשר שהאם לא תחזור…." (חביבה: עמ' 125 ).
חמץ ומצה – בספרה (עמוד 148) חביבה כותבת כך: "המתח אם-בן מבוסס על השהיית הסיפוק, שהיא בסיס הגמילה ואשר בתור תרגולת, פרקסיס, אימון, לא הייתה אפשרית כלל לולא היתה מיוסדת על מצב קמאי אקסיומאטי של חיבור של הנקה. קבלת ההשהיה הנאכפת מתוך כניעה וצידוקה כסוג של עיבור משקפת את תודעת בן-אם המופנמת בכניעה אל מול האב".
האם כאן טמון המפתח להבנת המעבר לאכילה ללא התפחה, אכילה ראשונית של מים וקמח בלבד, בלא השיהוי של השאור.
העניין עדיין לא מבורר לי עד תום.
אכילת מרור – החוויה הראשונה של הילד היא ההבדלה והחיבור דרך הטעם – מה טעים לי ומה 'איכס' לי בפה, מה כדאי להכניס ומה אסור (ומסוכן) להכניס לפה. והנה בליל הסדר אנחנו משחזרים את החוויה הזו דרך ההגבלה בין ההתנסות במר – והקשרו לעבדות. שניהם 'בבחינת איכס' בשבילנו.
שירה, הלל – שוב יש כאן חיבור של חווית הקול, של אומנות, של השמיעה הראשונית את קולה המרגיע של האם / החבורה שסביב, את תחושת העיטוף של החבורה הקדושה המייצגת ומנכיחה את האלוהות האמהית.
הַסַבָה – כניסה לתהליך האמהי. אנחנו כאן כדי ללדת את עצמנו מחדש, כמאמינים. כל אחד מאיתנו יולד בעצמו ומיילד את רעהו שבחבורה, את בני משפחתו האחרים.
קריאת ההגדה – עכשיו יותר מובן לי למה זה היה 'התפקיד של הגבר, של ראש המשפחה', בדורות עברו. כי הדיבור והניסוח של הדברים במלל, בשכל בחוק ובהלכה הוא יותר בבחינת 'יחסי אב-בן' לעומת החלקים הבלתי מילוליים שבליל הסדר שהם בבחינת יחסי 'אם-בן /בת'.
"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.." – כך נפתחים עשרת הדיברות, כך נפתח מימד החוק, מימד האב, חג השבועות, שהוא ההמשך של מימד האם של מימד האמונה המתרקמת כל שנה מחדש בחג הפסח, דרך החוויה הראשונית הזו שאותה אנו עוברים.
"בכל דור ודור חיב אדם לִראוֹת / לְהַרְאוֹת את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…".
"ברוך אתה…אשר גאלנו, וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. כן ה' אלוהינו ובלי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך…ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
פסוקים אלו מתוך ההגדה מקבלים כעת משמעות חדשה, ועל כך אומר אני
'הללו-יה'.
הערות לעיון נוסף ולבדיקה:
- עליית הנצרות ככת המדגישה את האם הגדולה (חביבה:עמ' 139 ) – לבדוק בהקשר זה את גישתו של פרפ' ישראל יובל בספר 'שני גויים בביטנך', המדבר על עיצוב ליל הסדר כאפקט ראי לטקסים נוצריים מוקדמים.
- חביבה מדברת על הרמב"ן כמשמר מיסטיקה של האם הגדולה (חביבה: 140). לבדוק את גישתה רמב"ן לליל הסדר. האם יש שם רמזים לתיאוריה שלנו על ליל הסדר.
- חביבה מדברת על ההבדל בין חכם וחסיד (חביבה: 144, 146), כשהחסיד מאופיין במעשה. בהקשר זה צריך לבדוק את הסיפורי מעשה המובאים בהגדה לעומת הלימוד המובא בהגדה. לאיזה תובנה/ חוויה מוביל הלימוד, המדרש או 'סיפור מעשה' בהגדה.
- נביאים ומדרשים המדברים על אלוקים כנושא את בני ישראל בחיקו. – 'אמונה' במובן של לגדל את הילד, לשאת את התינוק.
- מעניין שד"ר גדעון אפרת לוקח את הדברים למקום אחר. בעבורו אלי מצרים והשהות של ישראל שם היא המייצגת את ההבט האימהי שמתוכו אנו מתנתקים כשאנו עוברים ל'תחום האב' דרך המצוות המסע במדבר וארץ כנען שאותה עלינו לנקות מעבודה זרה. ("הסדר הסימלי של המקום", מאמר מתוך האתר של גדעון אפרת, המתייחס גם לספרה של חביבה פדיה).
אהרל'ה קריצר,
חודש ניסן , ערב חג הפסח 2012
נהדר, כול כך מתחברת לרעיון האימהי -אמוני של חביבה ושלך, תודה וחג שמח.
חג החרות של אביב בנשמה גם מדברך אני מסיקה שהוא לידה מודעת של היהודי/ה המאמינ/ה שטמון/ה בזיכרון הקולקטיבי. שליל הסדר הוא למעשה תחילת הצירים של אכילת המרור והעזיבה/הנטישה של אזור הביטחון של המצריים שלנו. חג אמונה שמח. מאמונה ועד למימונה!
הי אהרהלה,
חג שמח לכולכם,
חיפשתי מוטיב מוביל לסדר של השנה. הבנות ואני יוצאות לערב לימוד בטבע, פיתות על האש כמו פעם ולימוד אל תוך ליל הירח, בוקר בטבע, עם מן-חכמה. ודברי החכמה של פסח באתר עזרו לי מאוד.
שלוש נשים לומדות: סוגיית הלימוד: 'כאשר מסתכלים על צלחת הפסח, ועל תאטרון החיים, מה סיפר תאטרון חייך השנה על האישה- הגיבורה הראשית? מה היה המרכיב הבונה, המרור, הכוח לצמוח, היכולת לעוף, הדין והחסד, היכן טמונה המתיקות ולהיכן מוביל החיבור בניהם כשלמות לשנה הבאה?'
אז תודה,
ושוב חג אביב ופסח שמח
נורית