אני נע בין המוח ההשרדותי שבי,

זה שבגזע, זה שסמוך לחוט השידרה,

לבין הלב המתרחב ומתכווץ בחזי חליפות.

 

אני נע בין להשליך 'אותם' 'כולם' 'עזאזלה',

'שיאכלו ת'דייסה שבישלו'.

ובין הרצון להבין, לנחם, לחבק, לאהוב כל אחד ואחד מהם,

מתוך ידיעה שזו גם הדייסה שלי,

מתוך הידיעה שזו הדייסה האנושית, האלוהית.

 

 

ובמקביל, הרגע,

מחצתי יתוש במחיאת כפות ידי,

בקריאת המוח ההישרדותי שלי.

אני בוהה בדמו המרוח על כף ידי.

אני מתענג על הצלחתי.

מתפלא  על תחושת הנקם שבי.

הלב מתרחב ומתכווץ בחזי חליפות.

 

 

אלוהי הרצוא והשוב,

אלוהי הרחמים והנקמה וה'ככה זה',

אלוהי הסליחות,

והטובות,

והברכות.

 

ידעֶנו אלוהינו כולנו יחד טובך.

ידעֶנו אלוהינו כי גן נטוע בעולמך

כאן.