בוקר, ערב,
ספר
קודש.

מתפעם,
הלב,
האומנם יפתח הפעם,
האומנם כאן יתגלו סודות גנוזים מאי-שם מרומים,
האומנם בעוד רגע – דף,
מן הסלע יעלו, יבואו, מים המרווים.

אבל, בידיעה אחרת,
אני יודע שהסוד – באחריותי,
שהסוד – יתגלה מתוכי,
שאלוהים קורא לי 'דבר אל הסלע הפנימי',
משם יבואו מי עָדַנִים רוּחִיִים אל פיך,
משם תִרוֶוה וּתְרַאֶה.

הוּפְּס,
שוב חזרנו אל הספר,
אל מסורת,
אל כתוב.

רצוֹא ושוב, רצוֹא ושוב

כי כך אדם.

בוקר, בטרם זריחה, בחדרי,

טבת 2012,

*המילה 'אומנם' – נכתבה לכבודה של חביבה פדיה וגילוייה באמונה.