בכֹל מעשה מִצווה,

בכֹל הַלִיכָה של הַלַכָה,

יש משום 'לֶךְ לֶךָ'.

אני מֶזַמֶן לעצמי סיטואציה,

אני מֶטַכֶּס לי טֶכֶּס,

בִּכְדֵי לגעת בַּ'כֶּס',

בִּכְדֵי לַחווּת חִיבור של קדושה.

אֵיני יודע מה יִקְרֵה,

איני יודע איך אשוב אֵל השגרה.

אני קורא לאלוהים :

בּוֹא, נופיע שנינו,

כאן, היום, עכשיו.

נִתְיַיצֵב,

נֵאַרֶג זה בזה,

נִתְיַיחֵד,

נַנוּעַ יחדיו,

נאהב .

אח"כ ננוח איש במקומו

ואלוהַ בעולמו,

נֶמַלֶא שְׂחוֹק פִּינוּ כַּאוהבים,

נבקש להיות כאן בשבילךְ, בשבילךָ.

לֶסַפֶק וּלֶהִסְתָפֶּק.

מִטֶבָע הדברים

גם פנטזיות, צרכים, מענות וטענות יִפְקֶדוּ

את הַוָויָתֵנוּ.

זִיכְרֶךָ,

זִיכְרִי.

מצויים, נוכחים.

אהבה וגעגועים

יגעו בי,

אני מקווה שגם בךָ.

ושוב,

בדרך המצווה, הטכס, הקדושה,

נשוב אל אותה התחברות

עתיקה – חדשה

טמִירָה.