" (יט) כי-תצור אל-עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא-תשחית את-עצה לנדוח עליו גרזן–כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות: כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור. (כ) רק עץ אשר-תדע, כי-לא-עץ מאכל הוא–אותו תשחית, וכרת; ובנית מצור, על-העיר אשר-היא עושה עימך מלחמה–עד רדתה. "

(ספר דברים, פרק כ').

שתי דרשות / הבנות עלו לי בעת לימוד פסוקים אלו:

א.
במלחמה ובמצור פנימי הכתוב מדבר.
שבשעה שאדם עוסק במלחמותיו הפנימיות, במיצרים ובמצורים הפוקדים אותו – יזכור וישמר 'מלכרות את עצי השדה נושאי הפרי' – הם הבריות שסביבו, הם בני משפחתו, הם הקשרים והגשרים שבנה בימי חייו – שלהם ולפירותיהם הוא זקוק – אם לא עכשיו, אז לאחר שוך תהליך המלחמה הפנימי שלו.
יזהר האדם בכבוד הבריות. יזהר האדם בתנובתם ובתובנתם של האחרים. יכניס עצמו לפרופורציות.

וכן, ישתמש האדם בתבונה 'בכוחות המצור' שלו, באפקט המלחמה שלו, תוך כריתת העצים שאינם נושאים פרי – בו, וגידולם וחיזוקם של 'עציו הפנימיים' שהם נושאי פרי בו – הם הכוחות הפנימיים המאפשרים בו חיים, עשייה, יצירה וברכה…

הפרדס החי

הפרדס מת

ב.

"במידתיות" הכתוב מדבר.

שפעמים בשעת קרב, בשעת עימות יש חשק "לשרוף הכל", "לכרות הכל", להשמיד בלי פרופורציות עד כלות את כל אשר בצד השני. להשאיר "אדמה חרוכה" מאחריך.
ובא (ובה) הכתוב ואומר – השאר את עצי הפרי, זכור את האדם שכרגע אתה צר עליו. בסופה של המלחמה גם הוא יצטרך לאכול – ועליך להיות שותף בדאגה לאכילתו ולשלומו.
והדאגה לעצי הפרי בעת המלחמה, עניינה הוא 'להכניס לפרופורציות את המערכה כולה'. לדעת לשמור עוד בשעת המלחמה את עצי הפרי. ואם את עצי הפרי והטבע, את הילדים שהם פירות , ואת הבריות בכללם – קל וחומר.

( ערב ט"ו בשבט 2007 )