דברי תורה לפרשת במדבר, לנוכח חג השבועות.

(דברים שאמרתי בבית הכנסת, שנת 2012,  ושהרחבתי אח"כ בכתב) 

 

אני מבקש להציע מהלך קצר, "טלגרפי" ("טווטרי"), שמתברר לי בחודשים האחרונים בעקבות קריאה בספרה המופלא, העמוס טוּב, הסבוך והקשה לקריאה של חביבה פדיה "מרחב ומקום".

אנחנו (אני, לפחות), חווים סוג של דיסוננס, של תסכול, של אי הלימה פנימית ויסודית בחיים הדתיים שלנו לנוכח ההתרחשויות המתוארות בתורה בפרשות בהם אנו מצויים (עבדות, יציאת מצרים, מדבר, כוהנים, לוויים, קורבנות, משכן, מקדש וכו'), וכאן אני קושר את הדברים גם לדיסוננס שיש בנו גם לנוכח חג השבועות הרוגש עלינו – על שני ההבטים שלו; הבאת ביכורים ומתן תורה.

הדיסוננס הזה הוא כיוון שאלוּ דיבורים על דברים שמסופרים לנו – דברים שאותם לא ראינו, לא חווינו, לא היינו שָם ובָּם (לפחות לא היינו בגוף ובמחשבה שלנה 'בֶּזֶה השכל').

מה אני יכול להבין, ולחוות ולהיות במסע הזה של העבדים היוצאים אל המדבר?

מה לי ולחוויה של 'לראות את הקולות' ולשמוע את קול אלוהים המדבר אל בני ישראל? כיצד אני חובר, ממקומי כאן, במאה ה21, בארץ ישראל, בבית הכנסת הזה, אל החוויה של משכן, של מקדש, של כוהנים העוסקים במלאכת קודש ?

מה אני עושה עם כל זה.

לפני פסח הלכתי עם בלהה לראות מופע של מחול מודרני, מדיום אומנותי שאני מאד אוהב. על הבמה נעו בוירטואוזיות ובקלילות הרקדנים הצעירים, ואני (ממרומי היציע של האולם) צפיתי בהם והתרגשתי. לא הבנתי, אבל קרה לי משהו. הפעים אותי משהו. נגע בי באורח פלא.

והרי זו דוגמה לכל הנושא של "החיבור למעשה אומנות". כיצד אומנות שאדם אחר יצר "עושה לי את זה". כיצד מתי והיכן קורה לי מה שנקרא 'הקתרזיס באומנות' ? 'החיבור'. מהו אותו המקום שאחר כך אני אומר עליו "זו אומנות טובה ומשמעותית". שווה ללכת אליה.

 

בספר של חביבה יש פרק שלם המוקדש לנושא של 'אמונה'. היא מחברת את האמונה אל המגע הראשוני שבין התינוק והאם.

אמונה, אמון, אומנות, אם (וגם אֵימה) – הכל מגיע מאותו השורש.

התינוק חווה את האם הנושאת אותו בחיקה וזהו העולם שלו, זה מי שנושא אותו ומכיל אותו בעולם.

 

אפשר להאריך כאן בהרבה כיוונים, אבל אני משתדל לקצר ולא רוצה לסבך את העניינים עוד יותר כפי שאני מציע לכל אחד לעשות דרך הקריאה בספר של חביבה.

מה שאני מציע לעצמי, וכעת גם לכם זה להתבונן, לצפות ולהכיל את נקודות העוגן הדתיות והתרבותיות האלה שלנו 'כהתבוננות וככניסה לתוך מעשה אומנות'.  כניסה לתוך חיבור עם תמונה או חיבור לחווית תיאטרון, למשל.

אני כאן, ואני נכנס וחווה את הנעשה שם.

יש דרכים שונות לעשות זאת וכל אחד מאיתנו יש לו את הדרך שלו שבה הוא 'נכנס לתוך מעשה אומנות'. כל אחד מאתנו גם חווה את האומנות אחרת.

 

גומבריך – אחד מחשובי ההיסטוריונים וההוגים של האומנות (ויהודי גם…)טען שהאדם המתבונן ביצירת אומנות אינו רק צופה פסיבי אלא הוא מעורב במעשה היצירה באמצעות תהליכים לא מודעים המתחוללים בנפשו. ככל שיצירת האומנות היא יותר רב משמעית, כך גדלים תפקידו ומעורבותו של הצופה (את זה אני מצטט מכתבה המראיינת את את אריק קנדל נויירופסיכיאטר וחתן פרס נובל שכתב ספר שפורסם זה עתה על 'איך מתאהבים ביצירת אומנות' , מתוך כתבה בעיתון הארץ).

 

למעשה המסורת הדתית שלנו מציעה לנו דרך הקריאה בתורה, דרך ציוני הדרך של החגים, דרך לימוד התורה, "לשכלל" בכל פעם מחדש את מעשה האומנות הזה שבו אני כמתבונן נעשה גם משתתף ויוצר בתהליך פוזיטיבי את מעשה האמונה.

 

(עכשיו גם מתבהרים לי יותר מדוע חז"ל תיארו לפרטי פרטים את תהליך הבאת הביכורים, מדוע הם הכניסו לתפילת יום כיפור את התיאור הארוך של עבודת כהן גדול וכיוצא באלו תיאורים של 'מה שהתרחש שם').

 

אז הנה, בדרך זו התיאורים של המשכן, של המדבר, של בית המקדש, של הבאת הביכורים, של ההתגלות בהר סיני מקבלים נקודת ראות חדשה.

אני מביט בהם כמי שבא לחוות חוויה של אומנות, של חיבור לאמא הקדושה (כמובן שזה מתקשר גם להבטים הקבליים של העניין), מתוך תודעת התבוננות של מגע מקודש היוצר קשר ביני כאן לבין תיאור 'המופלא ממני', התיאור האמהי, אומַנותי, אמונתי.

 

שתצלח לנו הדרך, בעזרת האל.

 

אהרל'ה קריצר,

ערב חג שבועות, 2012

ביטוי לדברים אפשר גם למצוא בדרך בה בחרתי בצילומדרש בכלל ובצילומים אותם העליתי לפרשת במדבר בפרט – את מוזמנים לצפות דרך הקישור .

או ישירות בתמונות כאן

—-

(ואולי יש כאן גם דרך לקרוא את עשרת הדברות בשני קולות בו זמנית – 'בקול הגברי' של החוק המציב גבולות להתנהגות האנושית, ו'בקול נשי' – של אם האמונה המציעה לבְּנָה את הדרך הנכונה לבנות בה את חייו …

מה שמזכיר את השיר המופלא של יהודה עמיחי המוצא את הקול הנשי הזה באביו בשירו הבא:

 

אבי היה אלוהים ולא ידע.

הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.

והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא" והוסיף  "בבקשה".

וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,

לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר.

וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח.

ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.

כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.

וקול אבי לבן כמו שיער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שמת בזרועותיי, ואמר:"אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים.
(יהודה עמיחי)

 

 

כשהעברתי את הדברים בבית הכנסת הקראתי פיוט של ר' יצחק בין גיאת, פיוט שנועד להאמר לפני קריאת עשרת הדברות בשבועות ונפתח במילים (והופיע בגליון שבועות של מקור ראשון וקראתי אותו באותו בוקר שבת, במיקרה…) :

 

ניצבו עם סגולה

חרידים ורוהים

לקבל דת כלולה

אשר אליה כמהים

ומשה על אל האלוהים.

 

בעמוד בנים ואבות

בארץ תלאובות

עליהם גשם נדבות

תניף אלוהים

 

 

טובים דיברו חזינו

נפלאות אשר רוינו

היום הזה ראינו

כי ידבר אלוהים

יש עוד הרבה בתים לפיוט ….

אמרתי שהשיר הזה מבטא את ההצעה שלי 'לבוא אל המחזה', 'לבוא אל התמונה' להצטרף למה שקורה שם.

 

אחר כך הקראתי שורות מהשיר של יהודה עמיחי והצעתי, בעקבותיו, לנסות ולקרוא את עשרת הדברות ממקום נשי, ממקום של 'אם המציעה לבנה' ולא מתוך מקום של 'אב', יוצר חוק ומאיים.

(לא הוספתי שזה לא כ"כ פשוט עם 'אל קנא' המוזכר גם הוא בעשרת הדברות, אבל לעומת זאת מסתדר היטב עם זה שאין עונשים בעשרת הדברות).