ג ;…. בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

לאהוד בנאי יש שיר נפלא שניקרא 'היום' והנה הוא גם מנגן אותו בביצועו. כששמעתי את השיר לראשונה הייתי בטוח שכוונת השיר ו'שכוונת המשורר' היא שיש כאן דיבור של אדם אל נשמתו, הבטחה של אדם לעצמו כי יחבור היום חיבור נעלה ועמוק יותר אל מהותו שלו. אך מסתבר כי את השיר כתב אהוד בנאי עבור זוגתו באותם ימים, ומסתבר שהשיר עוסק באהבה אנושית וזוגית 'כאן על פני האדמה'. על מה אהוד שר 'היום' איני יודע, אני ממשיך לשמוע דרך השיר את ההבטחה הנשמתית שלי לעצמי, ואתם השומעים והקוראים כל אחד מכם וכוונת הלב שלו לנוכח שמיעת השיר הנ"ל…

למה אני מטריחכם בסיפור הזה;
כי דברים דומים מתרחשים עם אחת המגילות העתיקות ויוצאות הדופן בתנ"ך, עם מגילת 'שיר השירים'.

• מצד אחד לפנינו סדרת שירי ומכתבי אהבה שיש בהם אהוב ואהובה בסיטואציות שונות.
• מצד שני רבי עקיבא, הגיבור המיסטי של תקופת התלמוד, דורש להתייחס אל מגילת שיר השירים כ'קודש קודשים', בקדושה יתרה אף בהשוואה לשאר ספרים שבתנ"ך.
• מצד שלישי המגילה אינה עקיבה; העלילה, הדוברים, הסיטואציות המשתנות, ואתה – הקורא, מוצא עצמך ב'בָּלְבָּלָה' לנוכח הדברים.
• בנוסף, מסתבר כי דברים דומים, אפילו 'דומים מידי…', נכתבו בסביבה באותם תקופות גם בידי תרבויות אחרות. הנה לדוגמא שיר אהבה הלקוח מהתרבות השומרית וכותרתו 'שבועת הנשים'. את הנוסח לקחתי מתוך אתר אינטרנטי הנקרא 'תבור', יש נוסח שונה במקצת וגם צילום של לוח החימר שעליו השתמרו הדברים באינציקלופדיית 'עולם התנ"ך' על שיר השירים, עמ' 17.

שבועת הנשים.
יונתי, יונתי, יונתי, תמתי, תמתי, דבש לאמה יולדתה שלי,
גפני הלחה, דבשי המתוק, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
עיניך – ימתק לי מבטן, בואי, אחות אהובה שלי,
פיך – ימתק לי אמריו, פה מתוק כדבש לאמה שלי.
שפתיך – ימתקו לי נשיקותיהן, בואי אחות אהובה שלי.
אחותי, שכר שעוריך מתוק, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
נופת עוגת השכר אשר לך, מה מתוקה, בואי אחות אהובה שלי,
בבית לא אשבע דודיך, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
אחותי, לא אשבע דודיך, אהובה שלי.
ביתך, ממגורה שופעת, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
בת מלך את, לא אשבע דודיך, אוהבה שלי.
ואתה אשר היית נפשי, אשר היית נפשי , תשבע לי,
אחי, בן הכפר, אשר החיית נפשי, תשבע לי,
כי לא שלחת יד אל אישה זרה, תשבע לי,
כי לא הנחת ראש על אישה זרה, תשבע לי.
האיש הלובש למעני שני עם עדנים – שלי, אהובי, בחיר לבבי,
הבה אשביעך, אח יפה עיניים שלי, אחי, הבה אשביעך, אח יפה עיניים שלי.
יד ימינך על ערוותי תשים נא, שמאלך אל ראשי תשלח,
פיך אל פי תגיע, שפתי בפיך תטעם – אתה כה תשבע לי,
כזה וכזאת שבועת הנשים, אח יפה עיניים שלי.

אגב, בבתי הכנסת קוראים את מגילת שיר השירים בכל ערב שבת בקהילות עדות המזרח, ואילו בקהילות אשכנז היא נקראת בשבת חול המועד פסח, לפני קריאת התורה של השבת.

—–

השנה, בבוקרו של שבת חול המועד פסח, יצאתי עם 'שיר השירים' אל מרחבי הטבע, אל השדות וההרים, הלכתי וקראתי, ישבתי וקראתי ושוב פסעתי והתפעמתי. אני חושב שהתגלה לי סוד אפשרי בקריאת שיר השירים.
איני יודע האם כתבו כך גם אחרים לפני, כיוון שלא עברתי ולא למדתי את הדברים לעומקם והרי רבות נכתב על המגילה במדרשים, בתלמוד, בפרשני ימי הביניים ובקרב אנשי תורת הסוד והקבלה.

בדרך כלל חז"ל מחפשים את הנמשל לכל דובר, לכל סיטואציה, בשירת הקודש הזו. באופן כללי הם רואים בה נסיונות לדיבור ולחיבור בין 'קוּדְשָא בְּרִיך הוּא' 'וּשְכִינְתֵי'. בין החלק הזכרי והנשי שבאלוהות ו/או בין האלוהות לבין 'כנסת ישראל'.
אני מבקש ללכת בדרך קצת שונה.

אני מבקש להציע את ההצעה הבאה:
שיר השירים הוא שירת המפגש עם האל, עם השכינה.
זהו שיר 'על האהבה', שיר 'על החיבור'.
זהו שיר על 'מציאת האל' בטבע, בעולם.
זהו שיר על הזיווג המיסטי ועל התובנה המיסטית שבין אדם לבריאה, שבין האדם לטבע, שבין אדם לאלוהיו. 
זהו שיר על אותו 'רצוא ושוב' שבין מפגש אינטימי לבין התרחקות, שבין 'המענה לשתיקה', שבין נוכחות להעלמות.
אין מדובר כאן בדימויים, אין מדובר כאן במשלים. המשורר (או אולי המאגד של הקובץ הזה) אוגד כאן סידרה של 'התהוויות אלוהיות', של מפגשים בין אדם לאלוהים הנוכח בטבע, הנוכח בעולם.

סוג של 'שיעור קומה' יש כאן, 'שיעור קומה' שבטבע, שיעור קומה שבמציאות האלוהית המתגלמת ובאה מתוך המפגש הבלתי אמצעי עם חלקי ההוויה, עם חלקי הנוכחות האלוהית.

לפיכך, מסתבר כי מגילת שיר השירים מציעה לנו 'לצאת מחומות העיר', לבוא אל הטבע, לפגוש במרחבי העולם ובמרחבי הבריאה את האלוהות המתהווה בה שעה שעה, רגע רגע.
כן, גם עכשיו…. אז בואו ונצא לפוגשה…..
——-

מסתבר שכבר כתבתי משהו בכיוון הזה לפני כמה שנים.
הנה הדברים.

סוד שיר השירים הוא סוד האהבה המיסטית.
הוא סוד ההתאהבות באלוהות השורה בכל.

האלוהות 'היפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות',
האלוהות שהיא 'שושנה בין החוחים' ובמקביל גם 'שושנת העמקים'.

לכאורה כאן שיר מלא דימויים של האהובה ליצירות הטבע, אך למעשה המציאות, הטבע היא חלק אימננטי של האהוב ושל האוהב.
'דומה דודי לצבי או לעופר איילים' – כי פעם דודי בא בפני כביטוי לזה, ופעם הוא ניצב בפני כביטוי לזה.

זהו סוד האהבה המגלה חיות אלוהית המבצבצת לה על כל צעד ושעל, לאן שנושאות אותה עיניה. והיא נטמעת בתוך העולם, בתוך הטבע, בתוך האלוהות. אך גם מודעת לחלקה שבכך 'אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ'.

והדברים קשורים למה שכתבתי אודות אהבה (לכבוד הבר מצווה של ישי), ועל כן זהו קודש קודשים כדברי רבי עקיבא.

העולם כולו כקודש קודשים.

—-

היינריך היינה, שיר השירים, בתרגום שלמה טנאי