בפרשה זו, פרשת שמיני, מובא הסיפור מלא ההוד והכואב על שני בני אהרן, נדב ואביהו העוסקים במלאכת המשכן, אך עושים טעות. טעות פטאלית העולה להם בחייהם. משה פונה לאהרון ואומר לו : "הוא אשר דיבר ה' לאמור "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ותגובת אהרון " "וידום אהרון".

דומיה זאת של אהרון התחברה אצלי לשני הצילומים שלהלן. האחד צולם לא מזמן בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה, ועניינו הוא החיבור בין החיים והמתים, בין יורדי דומה לבוני מעלה, בין משכן המתים ומשכן החיים .

בתי המתים, בתי החיים,
אלו באלו הם צופים, אלו מאלו הם מתעלמים…

.

את התמונה השנייה צילמתי לפני כמה שנים בעת אזכרה שערכנו לאח הצעיר ( לנצח…) של סבתא שלי ז"ל, בחור בן 25, עולה צעיר, תלמיד ישיבה, אשר התגייס בעת מלחמת השחרור ונפל בקרב על הכפר טנטורה. משה קמפנר היה שמו. בתמונה נראית גם אחותו, גרטי , שמספר חרוט לה בזרועה…. ונידום שם כולנו, כל בני המשפחה שהתאספו סביב הקבר הצבאי של אותו בחור ישיבה חרדי שמסר נפשו והשאיר אחריו  כמה מחברות של דברי תורה כתובים בכתב צפוף ועדין יחדיו.

הדומיות רבות הן. הלוא כל אחד מאיתנו נושא בליבו  משהו מדומייתו  של אהרון.

.

——-

תמונה שלישית היא בהקשר לחיות הטהורות והטמעות לאכילה. "אך את זה לא תאכלו…. ואת הארנבת…".

.

.

.