לעניין שני השעירים, המופיעים בפרשה,
חביבה פדיה , מתוך 'עין החתול':
'המלאכים עוזא ועזאזל מגחכים. זהו המקום שבו הם מנצחים. ככל שבני אדם וחוָה מתפארים בהכרתת המקדשים, הם מקריבים יותר. שוחטים, מרעילים, הורגים, חונקים, משליכים ומרסקים. פעם הושלך שעיר אחד לעזאזל, בריסוק איברים צנח אל תהום המדבר לשם כפרה על עם שלם. היום, בכל רגע מושלך כבש מאנקול המנוף המעביר אותו מן האנייה אל החוף. רשת העזאזל פרושה הייתה פעם בדרך מן המקדש אל המדבר, ואילו היום המדבר התודעתי והכחשת קיום הפולחן בלא-מקדש מעצים תאוות בשרים ודמים.
גרפאטי בת"א, שנת 2013
המלאכים מגחכים;…בעוד שרוח הדברים חנוקה ולפותה באיסור לחדש ולהתעדכן, הרי שהדברים עצמם שולטים; באמצעות מעקפים הלכתיים, שכביכול אינם חידושים שהרי אסור לחדש, מאפשרים: לגזול מן הפרה את מנוחתה בשבת בניגוד למצוות התורה הפשוטה; לשחוט שור – אותו ואת בנו – ביום אחד; להפריד עגלים מאימותיהם; להאביס אווזים בהורמונים וברעלים כדי לייצר כבד חולה, שהיתרים מסובכים ומפולפלים מתירים לאכלו, בניגוד למצוות התורה הפשוטה לאכול רק בשר של בהמה בריאה. ….
חיות מחוּפְצַנות כדי להאביס את בשר האדם. עינם הפנימית של בני אדם וחוָה מכוּונֶנֶת כבר לראות את החיות כבשר זז, ארוז ומנוילן. ואין זה איכפת לאיש שהוא אוכל את הבכי החייתי הזה, שרק כשבני אדם וחוה מגיעים למצב של אובדן נורא הם נזכרים כיצד בוכים אותו על עצמם. על אחרים כמעט שאינם בוכים לעולם. וה' הטוב יכפר.
רסיסי המראָה שצנחה מֵרקיעים, שנתקעו בעיניים ובמוחות, זיווגו את הדברים עם ייצוגם. בני אדם וחוה אינם יודעים עוד מתי הם עוסקים בדברים ומתי ביצוגם. עיוורים הם דנים בקיום בתוך השפה וחירשים הם דנים בקיום בתוך הדברים עצמם. ההסמלה כמרחב בקרה נעלמה ונבלעה, השמים נגולו לרגע כמו ספר שנגזרו ממנו כל התמונות. המלאכים צוחקים. בני אדם וחוה צעצועים מכניים, מתוכנתים, שאינם משערים עד כמה צפויים ומותנים מראש כל מהלכיהם, ועד כמה מַשִיקים הם זה לזה בפיתוח התאוריות השנונות והמתוחכמות כביכול, כמו גם בעיבוד הדת לתוך כלים צרים ואטומים יותר ויותר. עד כמה הם משיקים זה לזה בעיבוד המציאות האחת, חסרת מרחב מדומיין או ממשי של מהות ומקור היוצר את מרחב הבקרה, את הרסן, את ההתערבות היחידה במפתוח המכני של מיפוי המציאות. '
(מתוך חביבה פדיה, 'עין החתול', פרק הנקרא 'השבירה', עמ' 168-169, והדברים נרחבים שם ).
