מבחר סולמות ליעקב אבינו,
מבחר סולמות והתבוננויות לנו עצמנו ….
ובהקשר לשלוש התמונות הראשונות:
כשהוא או היא עולה או יורד/ת לעומתי – היש בו פוטנציאל להתגלות כמלאך בעבורי ?
כשאני מתהלך, כשאני עולה או יורד בדרכי – האם אני בפוטנציאל של מלאכות בעבורו ?
.
סולם ליעקב… ולנו…
.
.
יפה!
הסולמות הענניים נפלאים!
ומשפט משל א"ד גורדון –
ועוד נזכרתי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?
התמונה מדהימה.
מרגשת אותי מאד! אין עוד סלם כזה שראשו מגיע השמימה !!!!!!
נפלא נפלא נפלא. המדרגות הנעות, העננים, הפסל – והחיבור של כול זה לפרשת השבוע – מדרש אמיתי. עשית לי חשק לחזור וללמוד פרשת השבוע…
אהרלה היקר
מאוד אהבתי את התמונה ואת מה שכתבת
אין ספק שהאדריכלים של הקניון מנסים ליצור חוויה דתית בעליה אל האור שהם יוצרים.
הזדהתי מאוד אם ההרגשה שכל אדם שאני פוגש בדרך הוא מלאך שעבר על פני אפילו רק לשיעור אחד קטן.
יישר כח ! בהצלחה !
Tchelet Perlmutter איזה יופי. ואיזו אבחנה – העננים הסולמיים . ועוד ראוי להוסיף בנימה ציונית, מאת רבנו הקדוש א.ד. גורדון: …"ועוד נזכרתי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?…"(זה קטע מתוך הרהורים שלו בעודו יושב על הר בגליל ועושה את חשבון הנפש והנשמה שלו עם ארץ ישראל. הנה קטע קצת יותר רחב מתוך המכתב הנפלא:
א.ד. גורדון / מכתב שלא נשלח בזמנו (לידידי אשר בגולה)
מכתב שני מן הגליל (סוף ניסן ותחלת אייר תרע"ב (1912)
ידידי!
זה לי קרוב לשמונה שנים מעת שכתבתי לך ראשונה מיהודה. והנה נזכרתי בך עוד הפעם, ואני כותב לך מן הגליל. ולא מקרה הוא שאני כותב לך מן הגליל. צריך אני להודות לפניך, כי כותב אני הפעם לא כל כך בשבילך כמו בשביל עצמי. ברגע זה יש לי בזה צורך נפשי. […]
[…] עוד במכתבי הראשון כתבתי לך, כי הטבע הארץ-ישראלי עשה עלי רושם מוזר, כלומר רושם של דבר, שאתה רואה בו הרבה מאד ואינך מבין בו כלום.
וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה ביחוד, צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי ביחוד בבקעת גינוסר ובעמק הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב הישוב של הגליל התחתון נמצא שם, — העיקר מה שהממני במקצת הוא הלחץ הנושא, אשר רכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד-משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל לבי: איך יכלה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין-סוף? איך יכלה נשמת האדם לחבק מפה עולם ומלואו?
אולם לא לחנם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות, מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגודלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, — מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או הממני המרחק הרחב-הרחב הזה, הערום כלו בעצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזריה, כאומר: "אין נסתר מנגד עיני!"; ומצד שני, דוקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאִלו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעשות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחר מדותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, — קצר המצע מהשתרע!… ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחרי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה. במדה שהתרגלו הידים לעבוד, במדה שלמדו העינים והאזנים לראות ולשמוע והלב להבין ולהשיג מה שיש פה, למדה גם הנפש לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, להתרומם, להתנשא – ולהתפשט עד למרחק לא ידעה, לחבק את כל הארץ מסביב, תבל ויושבי בה, ולראות את עצמה חבוקה בזרועות כל העולם כלו.
ועתה, בבואי גלילה, כמעט הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על לבי מחשבה מעיקה, — ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!… ומה נפלא המרחב! איזה רבוי המראות, הצורות, הגונים, איזו עשירות ואיזה עמק! איזו קרבת נפש אל הארץ ואל השמים ואל כל אשר בהם!
אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכל להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודוקא בסערה!…
ועוד נזכרתי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?..
(כתבי א.ד. גורדון (כרך שני). תרפ"ח. ת"א: הועד המרכזי של מפלגת הפועל הצעיר, עמ' 243-253)