שאלתי את עצמי, מה עניין חג הביכורים בעבורי.
בית מקדש אין, להעלות ביכורים לירושלים איננו מביאים, חקלאים אנחנו לא. אז מה עניינם של הביכורים ? האם נוותר עליהם ונשאיר את החג רק כחג מתן תורה ?
נזכרתי בחג הביכורים כפי שחגגו אותו בקיבוצים, שבו הראו 'קבל עם ועדה' את הילדים שנולדו השנה, את חידושי החקלאות, את פירות השנה החולפת.
והבנתי כי זה החג שבו אנחנו מודים על שנולד, על שנוצר, על שהתחדש בנו במהלך השנה. זו ההזדמנות לשים 'באור יקרות', 'בפוקוס' את הדברים החיוביים שנוצרו אצלנו. לברכם. לקדשם. לבקש על כך שיוסיפו לגדול ולצמוח מתוכנו.
זו ההזדמנות להגיד, לשים, להנכיח את הדברים. לתת להם את הכבוד המגיע להם. להגיד תודה על הביכורים שמבכירים בנו.
יזכנו האל להרבותם, לגדלם, ולהיות שמחים וטובים בצמיחתם בנו.
—-
בהתקדש יום החמישים
בערב שבועות, תפילת ערבית חגיגית, התפילה לקראת סופה, המתח של 49 יום של ספירת העומר, של שירת "הנני מוכן ומזומן" מחכה לנקודת ההגשמה שלו, לשלב ה"אביונה" שלו – והינה שקט. והינה דממה.
רגע של מבוכה. ילדים מלחשים להוריהם "מה היום לא אומרים כלום" ואבות עונים "לא, זה נגמר" ומהנהנים ראשם בתחושה של אין ברירה . וכל הקהל מתעשת אל מול המבוכה, מדלג, ומתייצב לכרוע באמירת "עלינו לשבח" המסיימת את התפילה.
ואז הבנתי שזה הוא "…. לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש – לא ברעש ה', ואחר הרעש אש – לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". ( מלכים א', יט, יא –יב ).
( מעבר למילים. מעבר לעשייה הדתית. מעבר לתחרויות הפנים-אורתודוקסיות שלנו. מעבר למה עושים ולמה עושה השני. מעבר. בדממה מלאה וממלאה. )
אהרל' ה קריצר
(מוצאי החג, שנת 2009)
——-
שמא 'ננגוס בהר';
בחג השבועות, אצל א…., בעקבות הקריאה של עשרת הדברות, העליתי את הדיאלוג המוזר שלפני עליית משה אל ההר עם הקב"ה.
שלוש פעמים חוזר הקב"ה ומזהיר את משה לבל יעלה העם אל ההר, לבל יגע העם ולבל יתקרב. ומשה אומר לו, "בסדר, כבר אמרת, יהיה בסדר, הם לא יתקרבו", אבל הקב"ה חוזר ואומר. מה העניין. מדוע דו-שיח החרשים הזה.
נזכרתי בסיפור הזהרת האלוה את האדם הראשון בגן עדן לבלתי אכול מן הפרי.
( שמא ) חשש האלוה כי סיפור אכילת האדם מעץ הדעת עומד לחזור על עצמו שנית. שמא כל העם יפרוץ ו"ינגס בהר". וידע הקב"ה כי אם זה יקרה אולי יאלץ לשוב ולהתחיל הכל מהתחלה, שכן את המסע הרוחני האדם צריך להתחיל מלמטה, ומגע בלתי אמצעי עם האל, נגיעה בהר, עליה אל ההר, תשבור שוב את כל הכללים.
ו"רמז" לכך מצאתי בזוהר האומר על "וההר עשן כולו" כי ריחות גן עדן עלו מן ההר (צריך לבדוק שנית בזוהר מה הוא מתאר בדיוק).
(נכתב בשנת 2005 )
אהרל'ה,מאוד אוהבת את החיבור שעשית בין קול דממה דקה למירוץ /תחרות ספירת העומר. בהמשך לדבריך,אני מוסיפה: כשתם המירוץ וכולם מצפים לפרס או לפרס ניחומים ( ויש כאלה שכבר ויתרו על פרס ומדליה כי חששו שטעו בספירה לא ספרו כהלכה), דוקא אז קול דממה דקה. דווקא ברגע השיא, כפי שכתבת, אין שיא, לפחות לא כזה המצופה מהמשתתפים. אנו נדרשים לעשות סוויץ' במחשבה ולעבור להכרה חדשה: אין מנצחים ומפסידים, אין פרסים ואין מקום ראשון ואחרון. כולם זכו, כולנו. מתן תורה נועד לכולם. כמו השמש שמאירה לכולם ללא הבדל דת, גזע, מין ואדיקות זו או אחרת. כעת אולי נשאלת השאלה: אז לשם מה? לשם מה לספור, לשם מה הזיכוך, עבודת המידות? לדעתי זה לא עבור הקב"ה אלא עבורנו. הדרך שאנו עושים היא החשובה. היא מזככת את הכלי והופכת אותו למכיל יותר אור, יותר תורה.
והלוואי ונזכה להגיע למתן תורה בכלים צלולים ומזוככים, אמן : )
תודה. מדוייק ומקסיםםם