בסליחות של חודש אלול וראשית תשרי, ובפרקי הסליחות שבתפילות יום הכיפורים אנו חוזרים שוב ושוב אל שלוש עשרה מידות:

וכך נשורר במקהלה, עדה ועדה בניגון המסורתי שלה:

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת
מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
מַרְבֶּה מְחִילָה לַחַטָּאִים, וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים
עוֹשֵׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וָרוּחַ
לֹא כְרָעָתָם לָהֶם גּוֹמֵל.
אֵל הוֹרֵתָנוּ לוֹמַר מִדּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
זְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָ לֶעָנָו מִקֶּדֶם
וְכֵן (כמו ש) כָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'
וְשָׁם נֶאֱמַר:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:
ה'
ה'
אֵל
רַחוּם
וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם
וְרַב חֶסֶד
וֶאֱמֶת
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשֵׂא עָוֹן
וָפֶשַׁע
וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה
מדוע ?
מה העניין באמירות החוזרות ונשנות האלה (בתפילת נעילה בלבד, שמונה פעמים !)?
מה היא משמעותן בעבורי, המתפלל ?
מה אני עושה איתן בתפילה, בעיצומו של היום הקדוש ?

 

 

קצת רקע, מהיכן התפילה לקוחה:
אנחנו חוזרים אל ספר שמות, פרקים לב – לד, כאן הקישור לפרקים הרלוונטיים:

משה עולה להר סיני, יורד עם לוחות הברית, רואה את העם המצחקים עם העגל אותו עשו להם, משבר את הלוחות. מתרחשת קטסטרופה, יש הרג. משה מבקש כפרה על העם, מבקש סליחה, יוצר אינטימיות מחודשת עם הקב"ה, ומבקש לראות את פניו. האל אומר לו כי לא יוכל 'לראות את פניו', אבל את 'אחוריו' יראה לו. יעביר אותו בנקרת הצור וכו', ושם בנקרת הצור, אחרי שמשה פוסל את הלוחות השניים וכותב עליהם את עשרת הדברות בשנית, מתרחש המפגש, המפגש המוליד את התפילה הזו, את 'שלוש עשרה מידות'. זהו מפגש פלאי, מפגש מיסטי, שהיכולת שלנו להבין אותו מוגבלת מראש, מעצם טבעו שהוא אינטימי וחד פעמי.
ממה התרחש שם ? מי אמר את שלוש עשרה המידות (משה או האל)?, מה המשמעות? כל אלו אניגמטיים בעבורנו. ובכל זאת, פרשנים וחכמים, מכל צבעי הקשת, העמיקו וחקרו בדברים והדברים שהעלו מרתקים וארוכים מני-ים. איש בעולמו, איש כברכת אלוהיו, כקבלתו, וכתובנותיו שלו.

 

"שלוש עשרה מידות":
חז"ל החליטו כי פסוקים אלו מכילים את 'שלוש עשרה מידותיו של ה'. מה פירוש הדבר? מה המידה הראשונה ומה השניה… ומה האחרונה, מה פירוש מידותיו של הקב"ה – כל אלו נתונים לפרשנויות שונות. (אפשר למצוא טבלה מסכמת לדברים אצל פירוש שטיינזלץ, מסכת ראש השנה, דף יז).

 

עוד עניין מדהים הוא שחז"ל "חתכו פסוק באמצע" ובעצם מעשה זה הפכו את המשמעות של הפסוק המקורי הכתוב בתורה. בתורה נאמר (שמות, פרק לד, פסוק ז): "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים".
ואילו אצלנו בסליחות המידה האחרונה היא " וְנַקֵּה ". (על זאת שמעתי לראשונה בשיחה מפי פרופ' הלברטל, לפני כ25 שנה, במכון הרטמן).
איך עושים דבר כזה, מדוע ? באיזה זכות ?
שוב שאלות מטרידות.
בעקבות מאמר (שהפך גם לספר, אותו לא קראתי), מאת הרב עזרא ביק, מישיבת הגוש, אני מבקש להציע דרך להבנת המשמעות והעשייה שלנו עם 'שלוש עשרה המידות'. וכך כותב הרב ביק:

" נדמה לי שיסוד הסליחות – או אם תרצו, סוד הסליחות – נמצא ברעיון שעומד ביסוד הקשר שלנו עם הקב"ה ומעשינו בהלכה וביהדות.יש כלל ביהדות: גילוי כבוד ה' בעולם הוא על גבי מרכבה של בני האדם. הקב"ה מופיע ומשרה שכינתו בעולם כפי שבני אדם קוראים אליו. בלשון אחרת, השכינה שוכנת במקום שמפנים לה בני אדם. בתחום התפילה, המשמעות היא שהקב"ה מתגלה במידה שבה אנשים קוראים אליו ".

ובהמשך:

" זו כוונת הגמרא, שברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם. אין הכוונה שיש הסכם הדדי, שאם אנו נעשה את חלקנו – נדקלם את המידות – ה' יעשה את חלקו – ויימחל. הקשר הוא פנימי. על פי הברית, תוצאת הקריאה בשם ה', בשמות הרחמים, היא התגלות באותה מידה. אמירת י"ג מידות מגבירה את נוכחות המידות עצמן בעולם. לפי קריאת האדם בשמו כך הקב"ה מופיע. אם קוראים בשמות הרחמים, ההתגלות של השכינה היא בהכרח התגלות של רחמים". (עד כאן הציטוט מדברי הרב ביק).

 

העולם, המציאות, היא תלויית ההכרה שלנו. היא תלויית ההנכחה שלנו אותה.
בידינו לבחור, ומתוך הבחירה והנוכחות שלנו בעולם – כך תהיה המציאות כאן, בעבורנו. כאן תהיה האמת שלנו. כך יראה עולמנו.

זוהי משמעות החלוקה לספירות ולעולמות בקבלה היהודית,
זו המשמעות של שבעים פנים לתורה (וכאן 'הפנים' מקבלות משמעות נוספת במובן של להיות במפגש עם האלוה, כמשה בנקרת הצור),
זו המשמעות של 'כל התורה היא שמותיו של הקב"ה',
זו המשמעות של התעסקות המקובלים בשמות האל ובחיבור המיסטי אליהם,
זו המשמעות של המדיטציה הבודהיסטית והזן-בודהיסטית,
זו המשמעות של מציאת 'האלוקים שבתוכי',
זו המשמעות של 'לברוא מציאות' בפי הניו-איג'יים.

ביום כיפור אנחנו בוחרים בהנכחה האלוהית של שלוש עשרה מידות. ואנו בוחרים מהם אותם שלוש עשרה מידות של רחמים. ואנו חוזרים וממנטרים אותם ועושים אותם לזוית הראיה, לזוית הבחירה שלנו בזה העולם.
כן, אנחנו בוחרים באלוהים, במציאות, בנוכחות של רחמים, של 'רב טוב וחסד ואמת', של 'נושא עוון ופשע וחטאה ונקה'.
ב'לא ינקה' – אנחנו לא בוחרים. אנחנו ממדרים זאת מעולמנו.
התורה, האלוהות – סובלת הכל, ומכילה כל. הרי כל אדם מוצא בה את 'האמת שלו' ומוצא בה צידוקים לדרכו שלו. הרוצה להיות כהניסט והרוצה להיות הומניסט.
העולם – גם בו יש הצדקה לכל, אמת לכל, אלוהות בכל.

איך מבטא זאת משה רבינו מפי השכינה (ספר דברים, פרק ל'): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע".
אנחנו כאן. תפקידנו עכשיו הוא לנהל ולהצהיר ולמלא את תמונת העולם שלנו, את ההוויה. במידת הצורך לשנות אותה לטובה, לברכה, לחיים.

בתפילה, ביום הקדוש לנו ביותר, אנו עסוקים ביצירת עולם ההתיחסות שלנו, אנו עסוקים ביצירת הברית שלנו עם הקב"ה ("וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה").
זאת משמעות הטכס, זאת משמעות הקריאה "אל מלא רחמים", של הקריאה "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך". זאת משמעות הבחירה בחיים.
אולי עכשיו יובן לנו גם מעט יותר מאמר חז"ל המופיע במסכת ראש השנה, דף יז ע"ב:
"ויעבור ה' על פניו ויקרא". אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
התפקידים מתחלפין, האל הוא גם שליח הציבור. אתה ואני, בני האדם, מתדמים בעוברנו בתפילה לאל. מקבלים מכוחו – כיוון שאנו הבוחרים איזו דמות של עולם אנו רואים, באיזה עולם אנו חיים, באילו בחירות ואלו מעשים אנו עושים. הקב"ה מתפלל שנבחר נכונה…. שנבחר במידות של רחמים.
אכן, אלמלא המקרא ואלמלא חז"ל – כיצד הייתי מעז לכתוב את הדברים.
הסכנות בדרך זו הן רבות – לאגו יש כאן מקום רב להתגדר בו. הטוב והרע עשויים לאבד את הפרופורציות ביניהם.
ישנה גם סכנה של 'התקשקשות יתרה' בעולם מומצא ושאינו נצרך, בבניית עולמות רוח המבוססים על אובססיות ועל פחדים מיותרים.
אבל זה כל היופי של העולם הרוחני – שהוא מאפשר את כל אלו, ובכל זאת 'עינינו ליה', על המורכבות ועל הבחירות – הבחירות שלנו ושל זולתנו.

שנה טובה,
כתיבה וחתימה טובה – אגב גם ברכה זו מקבלת לפתע משמעות מחודשת….

אהרל'ה קריצר, ערב יום כיפור תשע"ב (2011)

הארות, השגות, חידושים, דעות, ומקורות משוחחים – יתקבלו בשמחה.

 

נספח:
אחד רמב"ם, אחד זוהר, ושני שירים מודרניים על הסיטואציה האמביוולנטית הזו שאותה תיארתי:

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה
לְעַצְמוֹ , מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ
מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ
מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק
לְעַצְמוֹ אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת
עַצְמוֹ וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב
לְעַצְמוֹ.וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ
וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל
מִחוּץ לְעַצְמוֹ וּבַסְּתָיו
הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ וְרוֹאֶה
מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ
מַבְחִין בֵּין זֶה
לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמוֹ.
נתן זך

—

 
אֲנִי אוֹמֵר בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁהַתְּפִלּוֹת קָדְמוּ לֵאֱלֹהִים
הַתְּפִלּוֹת יָצְרוּ אֶת הָאֱלֹהִים,
הָאֱלֹהִים יָצַר אֶת הָאָדָם
וְהָאָדָם יוֹצֵר תְּפִלּוֹת
שֶׁיּוֹצְרוֹת אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁיּוֹצֵר אֶת הָאָדָם.
יהודה עמיחי.

—

רמב"ם הלכות דעות, פרק א':
יא ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט). [ו] כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן–להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.
יב [ז] וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו–יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעייות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו.
יג ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר, הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו, דרך ה'. והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט).
יד וההולך בדרך זו, מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר "למען, הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר, עליו" (בראשית יח,יט).
—

 

בוא וראה, עולם תחתון עומד לקבל תמיד, והוא נקרא אבן טובה, ואין העולם העליון נותן לה אלא כגוון שהיא עומדת. אם היא עומדת בהארת פנים מלמטה, אזי כך מאירים לה מלמעלה. ואם היא עומדת בעציבות, נותנים דין לעומתה… והאבן הטובה הזו עומדת בהארת פנים מכל צדדים, בהארה של מטה ובהארה של מעלה. אימתי עומדת בהארה של מעלה? הוֵי אומר: ביום הכיפורים. וביום הכיפורים מאירה אותה אבן טובה בהארה של מעלה מתוך הארת העולם הבא… כיון שאמא עליונה, 'עולם הבא', באה לשרות בתוך ההיכל של העולם התחתון, מצויה הארת הפנים, ולא נמצא הקטגור ולא בעלי הדינים לפניו. אז מוציאה כל הברכות ומאירה לכּל, וכל השמחה מצויה, וישראל נוטלים מאותן ברכות. שהרי כש'העולם הבא' נכנסת להיכל העולם התחתון ומוצאת ששמח אותו עולם תחתון עם בניו באותה סעודה עליונה, אז היא מברכת את השולחן והעולמות כולם מתברכים, וכל שמחה וכל הארת פנים מזומנות שם, זהו שכתוב: (ויקרא טז) 'לפני יי תִטהרו'. (זוהר ח"ב, קפד ע"ב, בתרגום. תודה לנעמה שקד על ההפניה) .