בשדה, בשופר, בראש השנה.
אוחז בשופר,
זה שבני בכורי הכין.
בשדות. בטבע. במנהרה.
השופר והפה קרבים זה לזה,
קרן ושפה נוגעים זה בזה,
חיים ומוות, חי ואדם, דומם וחי.
ממלא החזה באוויר.
מצמיד אצבעות.
נושף.
נושף.
ומאליו, 'כבפני עצמם' – קולות עולים,
פעם מריעים,
פעם מבכים,
פעם צוחקים,
פעם נבוכים.
פעם אנושיים, פעם חייתיים.
קול ענות אני שומע.
ומי (בי) המשמיע.
קול הצ'י עולה בי.
קול פנימי מפלס לו דרך,
צובר ממשות ועולה בי,
מיסוד לתפארה, ומשם פעמים לגבורה, פעמים לחסד,
ופעמים, בדילוג, הבינה – אם כל חי – היא המשמיעה קולה. היא המבטאת קולה.
חיית שדה מפעמת בי.
חייתו יער.
מתאחדת, מתייחדת עם כל חי.
נע אחור בזמן,
מוליך את 'סרט הקיום' לאחור.
חוזר, עולה, מגביה עוף וראות,
מלפני לאומים, מלפני גזעים, מלפני גדרים וגדרות.
אל אדם ראשון, אל ראשוניות הקיום, אל ראשית היקום. אל נקודה שבפניה נמוגה המחשבה.
נהמת שופר חיים מפתיעה אותי, בלתי צפויה בעליל,
מה יהיה הצליל הבא שיעלה, שיבוא, שיגיע, שישמיע ויראה ויירצה בי.
אני מוליך אותיות דרך השופר,
מוליך תנועות בחלל,
אומר מילים,
מוציא מתוכי אל עולם שסביב לי.
ושותק. ומשתאה.
ושמח. ומודה.
ומשתחווה.
בפני אדון כל.
והאחוריים.
לקבל את האחוריים.
להוות על מנת להשפיע.
(כדברי 'בעל הסולם').
סלחתי לעצמי.
סלחתי לסובב אותי.
נמלאתי הבנה וקבלה.
'סלחתי כדברך'.
'שמחתי כדברך'.
אמן.
ג' תשרי תשס"ט