שמות פרק יב
א ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרון, בארץ מצריים לאמור. ב החודש הזה לכם, ראש חודשים: ראשון הוא לכם, לחודשי השנה. ג דברו, אל-כל-עדת ישראל לאמור, בעשור, לחודש הזה: ויקחו להם, איש שה לבית-אבות–שה לבית. ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה–ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות: איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה. ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו. ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל–בין הערביים. ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף–על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם. ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה: צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו. ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים: כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו. י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו. יא וככה, תאכלו אותו–מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא ליהוה. יב ועברתי בארץ-מצריים, בלילה הזה, והכיתי כל-בכור בארץ מצריים, מאדם ועד-בהמה; ובכל-אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני יהוה. יג והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את-הדם, ופסחתי עליכם; ולא-יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצריים. יד והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג ליהוה: לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו. טו שבעת ימים, מצות תאכלו–אך ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם: כי כל-אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל–מיום הראשון, עד-יום השביעי. טז וביום הראשון, מקרא-קודש, וביום השביעי, מקרא-קודש יהיה לכם: כל-מלאכה, לא-ייעשה בהם–אך אשר ייאכל לכל-נפש, הוא לבדו ייעשה לכם. יז ושמרתם, את-המצות, כי בעצם היום הזה, הוצאתי את-צבאותיכם מארץ מצריים; ושמרתם את-היום הזה, לדורותיכם–חוקת עולם. יח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בערב, תאכלו, מצות: עד יום האחד ועשרים, לחודש–בערב. יט שבעת ימים–שאור, לא יימצא בבתיכם: כי כל-אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל–בגר, ובאזרח הארץ. כ כל-מחמצת, לא תאכלו; בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות. {פ}
כא ויקרא משה לכל-זקני ישראל, ויאמר אליהם: משכו, וקחו לכם צאן למשפחותיכם–ושחטו הפסח. כב ולקחתם אגודת איזוב, וטבלתם בדם אשר-בסף, והגעתם אל-המשקוף ואל-שתי המזוזות, מן-הדם אשר בסף; ואתם, לא תצאו איש מפתח-ביתו–עד-בוקר. כג ועבר יהוה, לנגוף את-מצריים, וראה את-הדם על-המשקוף, ועל שתי המזוזות; ופסח יהוה, על-הפתח, ולא ייתן המשחית, לבוא אל-בתיכם לנגוף. כד ושמרתם, את-הדבר הזה, לחוק-לך ולבניך, עד-עולם. כה והיה כי-תבואו אל-הארץ, אשר ייתן יהוה לכם–כאשר דיבר; ושמרתם, את-העבודה הזאת. כו והיה, כי-יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת, לכם. כז ואמרתם זבח-פסח הוא ליהוה, אשר פסח על-בתי בני-ישראל במצריים, בנוגפו את-מצריים, ואת-בתינו הציל; וייקוד העם, וישתחוו. כח וילכו ויעשו, בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את-משה ואהרון, כן עשו. {ס}
כט ויהי בחצי הלילה, ויהוה הכה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור פרעה היושב על-כיסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור; וכול, בכור בהמה. ל ויקם פרעה לילה, הוא וכל-עבדיו וכל-מצריים, ותהי צעקה גדולה, במצריים: כי-אין בית, אשר אין-שם מת. לא ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי–גם-אתם, גם-בני ישראל; ולכו עבדו את-יהוה, כדברכם. לב גם-צאנכם גם-בקרכם קחו כאשר דיברתם, ולכו; ובירכתם, גם-אותי. לג ותחזק מצריים על-העם, למהר לשלחם מן-הארץ: כי אמרו, כולנו מתים. לד ויישא העם את-בצקו, טרם יחמץ; משארותם צרורות בשמלותם, על-שכמם. לה ובני-ישראל עשו, כדבר משה; וישאלו, ממצריים, כלי-כסף וכלי זהב, ושמלות. לו ויהוה נתן את-חן העם, בעיני מצריים–וישאילום; וינצלו, את-מצריים. {פ}
לז ויסעו בני-ישראל מרעמסס, סוכותה, כשש-מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף. לח וגם-ערב רב, עלה איתם, וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד. לט ויאפו את-הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות–כי לא חמץ: כי-גורשו ממצריים, ולא יכלו להתמהמה, וגם-צידה, לא-עשו להם. מ ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצריים–שלושים שנה, וארבע מאות שנה. מא ויהי, מקץ שלושים שנה, וארבע מאות, שנה; ויהי, בעצם היום הזה, יצאו כל-צבאות יהוה, מארץ מצריים. מב ליל שימורים הוא ליהוה, להוציאם מארץ מצריים: הוא-הלילה הזה ליהוה, שימורים לכל-בני ישראל לדורותם. {פ}
מג ויאמר יהוה אל-משה ואהרון, זאת חוקת הפסח: כל-בן-נכר, לא-יאכל בו. מד וכל-עבד איש, מקנת-כסף–ומלת אותו, אז יאכל בו. מה תושב ושכיר, לא-יאכל בו. מו בבית אחד ייאכל, לא-תוציא מן-הבית מן-הבשר חוצה; ועצם, לא תשברו-בו. מז כל-עדת ישראל, יעשו אותו. מח וכי-יגור איתך גר, ועשה פסח ליהוה–הימול לו כל-זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ; וכל-ערל, לא-יאכל בו. מט תורה אחת, יהיה לאזרח, ולגר, הגר בתוככם. נ ויעשו, כל-בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את-משה ואת-אהרון, כן עשו. {ס}
נא ויהי, בעצם היום הזה: הוציא יהוה את-בני ישראל, מארץ מצריים–על-צבאותם. {פ}

שמות פרק יג
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. ב קדש-לי כל-בכור פטר כל-רחם, בבני ישראל–באדם, ובבהמה: לי, הוא. ג ויאמר משה אל-העם, זכור את-היום הזה אשר יצאתם ממצריים מבית עבדים, כי בחוזק יד, הוציא יהוה אתכם מזה; ולא ייאכל, חמץ. ד היום, אתם יוצאים, בחודש, האביב. ה והיה כי-יביאך יהוה אל-ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיווי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב, ודבש; ועבדת את-העבודה הזאת, בחודש הזה. ו שבעת ימים, תאכל מצות; וביום, השביעי, חג, ליהוה. ז מצות, ייאכל, את, שבעת הימים; ולא-ייראה לך חמץ, ולא-ייראה לך שאור–בכל-גבולך. ח והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה, עשה יהוה לי, בצאתי, ממצריים. ט והיה לך לאות על-ידך, ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת יהוה, בפיך: כי ביד חזקה, הוציאך יהוה ממצריים. י ושמרת את-החוקה הזאת, למועדה, מימים, ימימה. {פ}
יא והיה כי-יביאך יהוה, אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך, ולאבותיך; ונתנה, לך. יב והעברת כל-פטר-רחם, ליהוה; וכל-פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים–ליהוה. יג וכל-פטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכול בכור אדם בבניך, תפדה. יד והיה כי-ישאלך בנך, מחר–לאמור מה-זאת: ואמרת אליו–בחוזק יד הוציאנו יהוה ממצריים, מבית עבדים. טו ויהי, כי-הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג יהוה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור אדם ועד-בכור בהמה; על-כן אני זובח ליהוה, כל-פטר רחם הזכרים, וכל-בכור בניי, אפדה. טז והיה לאות על-ידך, ולטוטפות בין עיניך: כי בחוזק יד, הוציאנו יהוה ממצריים. {ס}
יז ויהי, בשלח פרעה את-העם, ולא-נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלוהים, פן-יינחם העם בראותם מלחמה–ושבו מצריימה. יח ויסב אלוהים את-העם דרך המדבר, ים-סוף; וחמושים עלו בני-ישראל, מארץ מצריים. יט וייקח משה את-עצמות יוסף, עימו: כי השבע השביע את-בני ישראל, לאמור, פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה איתכם. כ ויסעו, מסוכות; ויחנו באיתם, בקצה המדבר. כא ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם–ללכת, יומם ולילה. כב לא-ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה–לפני, העם. {פ}

דברים פרק טז
א שמור, את-חודש האביב, ועשית פסח, ליהוה אלוהיך: כי בחודש האביב, הוציאך יהוה אלוהיך ממצריים–לילה. ב וזבחת פסח ליהוה אלוהיך, צאן ובקר, במקום אשר-יבחר יהוה, לשכן שמו שם. ג לא-תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל-עליו מצות לחם עוני: כי בחיפזון, יצאת מארץ מצריים–למען תזכור את-יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך. ד ולא-ייראה לך שאור בכל-גבולך, שבעת ימים; ולא-ילין מן-הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון–לבוקר. ה לא תוכל, לזבוח את-הפסח, באחד שעריך, אשר-יהוה אלוהיך נותן לך. ו כי אם-אל-המקום אשר-יבחר יהוה אלוהיך, לשכן שמו–שם תזבח את-הפסח, בערב: כבוא השמש, מועד צאתך ממצריים. ז ובישלת, ואכלת, במקום, אשר יבחר יהוה אלוהיך בו; ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך. ח ששת ימים, תאכל מצות; וביום השביעי, עצרת ליהוה אלוהיך–לא תעשה, מלאכה. {ס}

ויקרא פרק ב –
קרבן מנחה באופן כללי, בא ללא התפחה:
א ונפש, כי-תקריב קרבן מנחה ליהוה–סולת, יהיה קרבנו; ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה. ב והביאה, אל-בני אהרון הכוהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסולתה ומשמנה, על כל-לבונתה; והקטיר הכוהן את-אזכרתה, המזבחה–אישה ריח ניחוח, ליהוה. ג והנותרת, מן-המנחה–לאהרון, ולבניו: קודש קודשים, מאישי יהוה. {ס}
ד וכי תקריב קרבן מנחה, מאפה תנור–סולת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן. {ס}
ה ואם-מנחה על-המחבת, קרבנך–סולת בלולה בשמן, מצה תהיה. ו פתות אותה פיתים, ויצקת עליה שמן; מנחה, היא. {ס}
ז ואם-מנחת מרחשת, קרבנך–סולת בשמן, תיעשה. ח והבאת את-המנחה, אשר ייעשה מאלה–ליהוה; והקריבה, אל-הכוהן, והגישה, אל-המזבח. ט והרים הכוהן מן-המנחה את-אזכרתה, והקטיר המזבחה–אישה ריח ניחוח, ליהוה. י והנותרת, מן-המנחה–לאהרון, ולבניו: קודש קודשים, מאישי יהוה. יא כל-המנחה, אשר תקריבו ליהוה–לא תיעשה, חמץ: כי כל-שאור וכל-דבש, לא-תקטירו ממנו אישה ליהוה. יב קרבן ראשית תקריבו אותם, ליהוה; ואל-המזבח לא-יעלו, לריח ניחוח. יג וכל-קרבן מנחתך, במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך; על כל-קרבנך, תקריב מלח. {ס}
יד ואם-תקריב מנחת ביכורים, ליהוה–אביב קלוי באש, גרש כרמל, תקריב, את מנחת ביכוריך. טו ונתת עליה שמן, ושמת עליה לבונה; מנחה, היא. טז והקטיר הכוהן את-אזכרתה, מגרשה ומשמנה, על, כל-לבונתה–אישה, ליהוה. {פ}
ויקרא פרק ז – לעומת זאת בקורבן תודה, חלות חמץ
ט וכל-מנחה, אשר תיאפה בתנור, וכל-נעשה במרחשת, ועל-מחבת–לכוהן המקריב אותה, לו תהיה. י וכל-מנחה בלולה-בשמן, וחרבה–לכל-בני אהרון תהיה, איש כאחיו. {פ}
יא וזאת תורת, זבח השלמים, אשר יקריב, ליהוה. יב אם על-תודה, יקריבנו–והקריב על-זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן; וסולת מורבכת, חלות בלולות בשמן. יג על-חלות לחם חמץ, יקריב קרבנו, על-זבח, תודת שלמיו. יד והקריב ממנו אחד מכל-קרבן, תרומה ליהוה; לכוהן, הזורק את-דם השלמים–לו יהיה. טו ובשר, זבח תודת שלמיו–ביום קרבנו, ייאכל: לא-יניח ממנו, עד-בוקר.

שמות פרק כג – 'לא תזבח על חמץ דם זבחי'.
יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת–לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר. יג וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ. יד שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם. טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה–יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה. יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר. יט רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. {פ}