הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות השאיר אחריו מורשת ענפה של חידושים רוחניים ושל סודות קבליים.

הוא היה מאנשי 'הבעל פה', רק מכתב אחד אותנטי נשאר מדבריו שלו, אך רבים מדברי תורתו ודרכו הרוחנית הובאו לדפוס ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו אשר שמעו ולמדו ממנו ואמרו דברים בשמו.

הדברים נאספו בכמה קבצים ביניהם 'ספר בעל שם טוב' שממנו אצטט.

 

איך מתפללים, איך יוצרים קשר בין מטה ומעלה, בין חומר לרוח, בין אדם לאלוקות – זה אחד הנושאים שהעסיק רבות את הבעש"ט והגישה המהפכנית שלו, גם בנושא זה, מפעימה ובעלת משמעות  אף לנו, בימינו ובמקומנו.

 

אביא כאן דרכי עבודת-אל שבהם צעד הבעש"ט, דברים שנאמרו בשמו, ומהם אצא לאינטרפרטציה משלי, עכשווית ומודרנית (אולי פוסט-מודרנית) של דבריו ושעליהם אין להלין אלא עלי.

 

ובכן כך אומרים תלמידי הבעל שם טוב בשם רבם:

"סוד התפילה שלא יתפלל אדם עבור עצמו, רק עבור השכינה להתייחד עם דודה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא כו'".

 

 "כי מי הוא המרגיש באדם הן התענוג והן הצער ח"ו הלא הוא נשמתו שהוא חיותו. כי בהעדר ובהסתלק ממנו נשמתו וחיותו אינו מרגיש כלום, וחיותו הוא בחינה אחת משורש חי לכל החיים והנבראים, שהוא הקדוש ברוך הוא כביכול. וכשמֵשִׂים זה על ליבו ונותן דעת לשורש שורשו שהוא השכינה כביכול, ברוך הוא, ומתפלל עליה, אז על ידי זה נעשה יחוד גמור, וזהו צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא. פירוש שעל ידי חסרונו וצערו יודע להתפלל על חסרון השכינה הקדושה".

 

"שמעתי ממורי שכל תפילות אדם יהיה לתועלת השכינה שהיא נקראת תפילה שמתפללת למלאות חסרונה, וכל מה שנחסר באדם הוא בשביל שיש חסרון זה ממש בשכינה ברוחניות, וצריך האדם לייחד יחודים ולהתפלל שיתמלא החסרון ויתוקן הפגם למעלה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה, וכל האותות והמופתים שעשה… הריב"ש טוב, ריפא חולים גוססים, פיתח סומים שנתעוורו בעיניהם,…, מופתים פליאים שלא נשמעו מימות חנינא בן דוסא וחבריו, הכל היה שהיה מייחד ומתפלל לתקן זה  העניין למעלה בכנסת ישראל, וממילא נמשך למטה כל טוב וכל מיני תיקון, כי לית אתר פנוי מיניה ממש, בכל תנועה אלופו של עולם".

 

"ביאור קושיא, בזוהר כתב "צווחין ככלבין הב לן מזוני" וכו' (תיקוני הזוהר, תיקון ו'), ובמאמר אחד (זוהר בשלח, דף ס"ב) מפורש "מאן דלא אתפלל על פרנסה בכל יום הוא מקטני אמונה".

ותירץ, כי כל דבר חסרון שיש לאדם, מרגיש החיות, וכן כל צער או תענוג הכל מרגיש החיות, נמצא כשמתפלל על איזה חסרון, דרך משל שחסר לו פרנסה, ומי מרגיש החסרון, הלא החיות שלו, והחיות הוא מן השכינה, ולכן יתפלל על צער החיות, שהוא השכינה ממש, וזה מתורץ הקושייא הנ"ל ".

 

הבאתי כאן ארבע קטעי דברים הנאמרים בשם הבעש"ט ומאירים את אותו עניין בכיוונים שונים.

 

הסוד בתפילה, כך מבאר הבעש"ט לעניות דעתי, הוא לצאת מעצמנו, לצאת מהצורך הפרטי שלנו ולראות את עצמנו ואת המתחולל אצלנו כחלק מן הזהות האלוקית הכוללת, כחלק מהשכינה, כחלק מן החַיוּת האלוהית, כחלק מן האחדות האלוהית, כחלק מן המכלול כולו המבוטא בספירת המלכות.

כשאנחנו יוצאים 'מהעצמנו האישי' ומזיזים עצמנו אל הכוליות האלוהית, אנחנו מבטאים את מאוויינו וצרכינו וכאבנו ובקשתנו ממקום חדש, ממקום של שותפות במכלול ההוויה. פתאום לאגו הפרטי שלנו יש חשיבות פחותה. יותר נכון לומר אחרת. פתאום משתנות הפרופורציות, פתאום יש משמעות חדשה להתרחשויות. עכשיו אנחנו לא עסוקים בעצמנו אלא במיצוי הקדושה, במגמה להביאה לידי מימוש, להביאה לידי אחדות ושלמות. מה שקרוי בפי המקובלים 'יחוד'.

הדברים בהחלט לא פשוטים למימוש ולעשייה רוחנית, אבל הם אפשריים….

כעת נתבונן בדברי הבעל שם טוב בהתייחסו לתפילה על שונאים:

" שמעתי בשם מורי, איך יתפלל על שונאו ?…..דהיינו כשפגם בדיבורו כמו לשון הרע וכיוצא – מזה נעשו אנשים שונאיו המדברים עליו, ….. נמצא שונאיו שבאו על פגם הדיבור, צריך לתקנם להעלותם על ידי דיבורי התפילה. ובאם לאוו, שדוחה אותן, נעשו יותר שונאים על ידי עבייות וחומרייות,…. לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם. ועל ידי זה התפילה נמתק שורשה, ומוציא מהם רוחו, ומה שנשאר הם כלים מאליהם. ישמע חכם ויוסיף לקח, ודברי פי חכם חן".

 

ובמקום אחר:

"וכלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו על ידי פגם דיבורו, לכן צריך לתקנם על ידי דיבור תפילה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו….. כי הרי כל השונאים אותו ומחלישין דעתו ומגדילים עליו הם משורש נשמתו, והם בחינת רוחו ממש של הצדיק, והם נבראו לצערו ולייסרו בהכנעה, שלא יגביה דעתו חלילה, ויפול לרשת קליפות נגה. ואם כן למה ידחה אותם, הרי הם גורמים לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. על כן צריך לתקנם בכל כוחו, ולרדוף אחריהם להאיר עליהם מאורו, ולהעלותן בתפילתו, ועל ידי התפילות נמתקים הדינין בשורשן, ומוציא את רוחו מהם, והרע הגמור כלה מאליו. ואל יעורר עליהם דינין אפילו בינו לשמים, אלא אדרבה יתפלל עליהם ויראה נפלאות, והטובים יחזרו להיות אוהביו…".   

 

הנה כי כן, מציע לנו הבעל שם טוב להתבונן בשונא לנו, להבין כי מציאותו של אותו שונא, של אותה שנאה אומרת עלינו אישית דברים שמוטלת עלינו החובה לתקן אותם. ומוסיף ומאיר לנו הבעל שם טוב על הטובות הכרוכות באותה השנאה. והצעתו היא כי בתפילה עלינו להאיר עליו, על השונא בעולמות העליונים ולֶמַתֶק אותו, וכך למסמס את הרוע ואת הדינים בשורשם.

 

ואני הקטן, מבקש להציע כי כשם שזו דרך הסוד והאמת לתפילתנו על עצמינו, כך עלינו לנהוג גם ביחס למאבק הלאומי שלנו, מול האוייבים הלאומיים שלנו.

אך ראשית עלי להצהיר כי הבעש"ט בדבריו על עניין שכינה ומלכות ועל תיקון אויבים ושונאים –  'דיבר יותר', או 'בעיקר', או שמא 'רק' על העולם היהודי ועל שונאים שֶמִבַּית.

ההתיחסות הקבלית למושג השכינה היא דו ערכית – מצד אחד זו היא הצד הנשי שבאלוהות כולה, ומצד שני היא נקראת גם 'כנסת ישראל'.

כך גם ספירת 'מלכות' – מצד אחד היא מכילה את כל עולם הספירות שמעליה ואין לה מצד עצמה כלום, ומצד שני היא נקראת "קרקפתא דמנח תפילין" (צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה, עמ' 153 )– כלומר היא הביטוי של העשייה היהודית בעולם.

הדברים סבוכים ומן הסתם איני מבינם עד תומם, ויש שיאמרו שאיני מבין כלום בהם… ובכל זאת עיקר ההתיחסות של הבעל שם טוב ושל העולם החסידי הוא התייחסות 'פְּנִים – יהודית'.

 

אך כאן, מבקש אני להציע לעשות 'קפיצה מרחיבה', שהיא אפשרית עתה ומחוייבת לעניות דעתי כעת;

להבין להכיר ולקבל, להמשיג ולהכיל את נשמות העולם כולו בעולם השכינה.

מתוך כך  עלינו לחתור לעילוי, למיתוק ולתיקון, לאיחוד ולאהבה של גילויי השכינה כולה על כל המכלול האנושי הגלום בם בשלום בהבנה ובהכרה אנושית – אלוהית הדדית.

 

איני הראשון ההולך בדרכים אלו,  אך כיוון שנוטים אנו לעשות הפרדות בעניין זה, הפרדות העולות לנו בני האדם בשנאה ובכאב ובפירוד עולמות, מצאתי לנכון להעלותם על הכתב בימים אלו של ימי ספירת העומר, בין חג החירות לחג מתן תורה, בעיתות הכאב של יום השואה ויום הזכרון ובעיתות השמחה של יום העצמאות ויום ירושלים.

יהי רצון שנזכה להתכלל כולנו באחדות האלוהית השרויה בנו, שנצא מעבדות לגאולה ומאפלה לאורה גדולה, יחדיו, תחת כנפי שכינה.

אהרל'ה קריצר,

יחודא באותיות

ימי הזכרון והעצמאות, תשע"א.