בחברון, במערת המכפלה, הרגשתי שאני בתוכו של 'פצע פתוח',
פצע מדמם, פצע כואב.
אנושות מדממת, מסורת זוכרת, כואבת, מחכה להגלדה, לריפוי, לסגירת מעגלי הכאב של זיכרונות עבר, של הווה, של גוף המכאיב לעצמו.
יד ימין פוצעת את יד שמאל, והשמאל את הימין. מסורות רוח מתנגשות. תרבויות מתקוטטות. מתקשות לראות את השלמות הכוללת כל.
נזכרתי בדברי החסיד רבי צבי הירש זידיצ'וב המובאים בספר בעל שם טוב, פרשת וישב, ח':
במדרש תנחומא אמר ר' יהושע בן לוי:בא וראה,שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם.מידת בשר ודםמכה באיזמל ומרפא ברטייה.והקדוש ברוך הואבמה שהוא מכה הוא מרפאשנאמר:'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' (ירמיהו ל, יז).נודע דברי הבעל שם טוב ז"לעל הפסוק 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוַשֵעַ'כי מן הדינים בעצמם צומח ישועה.
שכן שם,
בחברון,
בלב הפצע המדמם,
מצוי גם את החיבור,
והוא גלוי וסתום כאחד.
מחכה לרפואתו יתברך, למאמצי רפואתנו ולעשייתנו שלנו.
הלוא תראו את הדברים בתמונות שהבאתי משם…
הלוא תראו את הבורא, מנכיח בפנינו את הדברים….
——————————————————————————————————-
תוך כדי עיסוק בהעלאת הדברים, נזכרתי שכבר כתבתי דברים בענייני חברון, לפני כמה שנים. הנה הם לטובת המעוניינים….
בעקבות חברון ובניה.
השבוע הייתי בחברון,
'בחברון היהודית',
וזו היתה עבורי חוויה מטלטלת.
נסעתי לנחם אבלים, יותר נכון להיות 'בשלושים', בבית משפחת משולם, הגרים בתוככי חברון.
הללו נושאים בעוז רוח מרשים וכואב את מות ביתם חניה, צעירה מקסימה בת שמונה עשרה, שנהרגה בתאונת דרכים מחרידה.
נכנסים לקרית ארבע מצידה האחד, עוברים את העיר לצידה השני, ויוצאים אל חברון 'העיר הגדולה'. הרחובות כמעט וריקים, פה ושם ילדים מסתובבים.
ערב יורד. נחשך והולך. הרכב שלפני נוסע במהירות, ואני משתדל לא לאבד אותו. הרחוב מתפתל בירידה חדה, אל תוככי העיר. אל בית שניאורסון, משם נעלה אל בית הקברות היהודי העתיק -מחודש שבלב העיר. והרחובות ריקים. נטושים כמעט. והבתים והחנויות נעולים, נטושים אף הם.
אין מכוניות. מלבד מכוניות של יהודים.
אין אנשים בחוצות (כמעט), מלבד יהודים – אזרחים וחיילים מפטרלים.
חלונות הבתים שסביב, העזובים מיושביהם – כעיניים חלולות, פעורות, חסרות חיים.
דממה מטרידה.
אֶלֶם.
'כיכר השוק ריקה'.
מציאות שאינה מציאותית.
סיטואציה שקשה להעלותה על לב.
מחזירה אותי רגשית למקומות קשים.
הזויה.
והאנשים; טובים ונעימים ומלאי טוב לבב. ועיניהם נשואות השמיימה, ועוסקים במצווה ובתפילה, ובלימוד ובקבלה, ובהחזרת 'עטרה ליושנה', ובבנין וביישובו של עולם, ורוחם מכוונת אל אביהם שבשמים.
באמת.
ובה בעת,
מתעלמים.
וכועסים.
ושונאים.
ומפרידים.
ומייחלים 'למחיית שמם' של הערבים שבתוככם הם גרים.
ודיבורי משטמה ורוע (הרב ליאור לדוגמא),
וכתובת 'מוות לערבים' על דלת הברזל של אחת החנויות – ואין פוצה פה ואין מוחק.
ואני, הקטן, מתבונן ומשתומם.
משתומם וטרוד לנוכח השְנִיוּת המתגלה לעיני.
שניות – בין רוחניות אותנטית, בין עומקים רגשיים וחוויות נפש, בין דיבורים של קדושה ושל 'מגע בין מעלה ומטה' מחד גיסא. לבין שנאה, דיכוי, פחד, הדחקה, והתעלמות מאידך גיסא.
ושְנִיוּת שניה – בין הדרך האלוהית שאני יודע אותה, מתוכי, מלימודי, ממקורותי הרוחניים. זו הדרך העוסקת בחיבור, הַתַרָה אחר אחדות אלוהית, המבקשת למצוא בכל דבר מלאות אלוהית, המייחלת ל 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. ובין הדרכים הללו הנראות בעיני כמפרידות, כמרחיקות, כְּמֵצִיבות תריס בפני אפשרות של גאולה. דרך בה הגאולה שלנו עוברת דרך ההעלמה של האחר, דרך דחיקתו ומחיקתו.
אני תר אחר חיבור, אחר אפשרות של הַכַלָה, של ייחוד.
אני מבקש להמנע מלשפוט.
אני מאמין להם.
אני מאמין גם בי.
ודווקא לכן כל כך קשה לי להבין אותם. ואותי. ואת העולם.
שתיקה תוהה ממלאה אותי.
עד כאן מה שחוויתי ביום חמישי, ולמחרתו ביום שישי.
בשבת,
בלכתי בשדה,
לאחר קריאה בבובר, עם הקפה של הבוקר.
אני מבין שאני לא יכול להבין. אני מבין שבהבנה, בהכלה, ברגש או בהגיון הרגילים, העכשוויים לי – לא אוכל ליצור סינטזה בין הדברים.
אני מבין, שבכדי להכיל את כל זאת (ועוד הרבה.. שגם אותו אפשר להכיל באותה הדרך, כך אני מקווה. כולל השכנים הערבים ) דרושה קפיצה אל מעבר לעולם התובנה הרגיל, שבו אנו מהלכים ביומינו ובעשייתנו.
אני מבין שזה מה שבובר כינה המעבר בין יחסים של 'אני – לז' ליחסים של 'אני – אתה'.
אני מבין שרק שינוי לעבר 'פרדיגמה אלוהית' מסוגלת לאפשר את יכולת ההכלה, את הבנת היחוד של אותן 'שניויות', של אותן דיכוטומיות.
המקובלים דיברו על ארבע רבדים בעולם: ' אבי"ע ' – עולם של אצילות, של בריאה, של יצירה, של עשייה. ברובד של עולם העשייה, של ההגיון והמעשה הקונקרטי אני לא מסוגל להכיל את האמביוולנטיות הזו. אבל כשאני מסכים לחוות את העולם ברבדים אלוהיים אחרים – של יצירה, של בריאה, של אצילות. שם הדברים מסוגלים להַווּת אחרת. שם החיבורים יכולים להיות גם כאלה שאינם אפשריים בעולם העשייה. זה שאותו אנו חווים ביומיום.
וזה מעבר אפשרי.
וזה מעבר רוחני, רגשי, חוויתי, 'לבבי', אלוהי, מדיטטיבי, אינטואיטיבי, ואפילו מעשי.
וכשאני מוצא אותו, ועושה אותו, את המעבר הזה, ליבי נרגע בי.
אני מסוגל להכיל. להתרומם מעל אותן שניויות.
אני מסוגל, בסייעתא דשמיא, לחוות אינטואיטיבית את אותה אחדות ניגודים אשר בריאַלְיָה של 'עולם המעשה', איני יכול להכיר בה ובממשותה.
—-
ובאותה שבת, אחר הצהריים, בתקוני הזוהר, תיקון כ"ו, מצאתי את הדברים הבאים, ולהבנתי הדברים מכוונים לאותו מקום, לאותה אחדות המכילה את השניויות, אם כי הדימויים שונים:
"אמר רבי אלעזר והא כתיב (מלאכי ג') אני ה' לא שניתי, אמר ליה ברי, ווי לבני עלמא דאינון אטימין לבא, דחשבין דידעין ולא ידעין, ודאי אני איהי שכינתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כ"ו) ויסרתי אתכם אף אני, איהי לא אשתני ולא איהי תמורה מיניה באחרא, ואיהו לא אשתני ולא אסתתר מינה, אבל לגבי חייביא אשתני קודשא בריך הוא ואסתתר מנייהו, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ב) אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, ואמאי, בגין כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם:מיד קמו כלהו חבריא דשמעו מלין אלין, ונשקו ליה על רישיה, ואמרו אלו לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא דיינו, דודאי קודשא בריך הוא ושכינתיה לא אשתני דא מן דא, אבל לגבי אחרנין אשתני ואסתתר, בכמה לבושין, ובכמה כסויין, ובכמה קליפין, ובגין דא אמר שלמה עליו השלום אל גנת אגוז ירדתי, דאיהו הוה ידע בקליפין כלהו, ובגין דא לא שביק אפילו מיני דכשוף דלא ידע, בגין דידע (נ"א למנדע) בקליפין. ורעיא מהימנא איהו יתבר כל קליפין, ונפיק מתמן מוחא דאיהו יקו"ק לארבע סטרי דאגוזא, (דאינון תהו ובהו וחשך ותהום), ומפרנס מניה לההוא חולה דאיהי אדנ"י, דבאלין קליפין די באגוז דאינון תהו ובהו וחשך ותהום אמר אסתירה פני מהם, ואית שנויין אוחרנין לטב לכל חד כפום עובדיה:זמנין אתגליא לון בדמות אריה, הדא הוא דכתיב (עמוס ג') אריה שאג מי לא יירא, זמנין בדיוקנא דשור, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, וזמנין בדיוקנא דנשר, הדא הוא דכתיב (שם ל"ב) כנשר יעיר קנו, וזמנין בדיוקנא דאדם סבא, כמה דאתדמיא לאלין דאמרי זה אלי ואנוהו, דאיהו הוה אתדמיין לון בדמות סבא, ואתמר בהו (נ"א ביה) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, אבל לאלין דתליין מניה ומשכינתיה לא אשתני לעולם".והינה תרגום המאמר מתיקוני הזוהר הנ"ל:"אמר רבי אליעזר, הרי כתוב "אני ה' לא שיניתי" (מלאכי ג' ו'). אמר לו, בני, אוי לבני עולם שהם אטומי לב, שחושבים שיודעים ולא יודעים.ודאי. אני היא השכינה. וזה הוא שכתוב: "ויסרתי אתכם אף אני"(ויקרא כו' כ"ח).היא לא משתנה ואין היא תמורה ממנו באחר. והוא לא משתנה ולא מסתתר ממנה.אבל לגבי החייבים (הרשעים) משתנה הקדוש ברוך הוא ומסתתר מהם. זה הוא שכתוב:"אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם" ( דברים לב כ'). ומדוע, מפני כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם.מיד קמו כל החברים ששמעו דברים אלו, ונשקו אותו על ראשו, ואמרו אילו לא באנו לעולם אלא לשמוע זה – דיינו.שודאי שהקדוש ברוך הוא ושכינתו לא משתנה זה מן זה.אבל לגבי האחרים משתנה, ומסתתר בכמה לבושים ובכמה כיסויים ובכמה קליפות. ומשום זה אמר שלמה עליו השלום: "אל גינת אגוז ירדתי" (שיר השירים ו' י"א). שהוא היה יודע בקליפות כולם. ומפני זה לא היה אפילו מן אחד של כישוף שלא ידע, מפני שידע (לדעת) בקליפות.והרועה הנאמן ישבר כל הקליפות ויוציא משם המוח שהוא י.ה.ו.ה. לארבע צדדי האגוז (שהם תוהו ובוהו וחושך ותהום), ומפרנס ממנו לאותה חולה שהיא אדנ"י. שבאלה הקליפות אשר באגוז שהם תוהו ובוהו וחושך ותהום אמר אסתירה פני מהם. ויש שינויים אחרים לטוב לכל אחד כפי מעשהו.פעמים נגלה להם בדמות אריה, זה הוא שכתוב "אריה שאג מי לא יירא"(עמוס ג' ו'). פעמים בדיוקן שור, זה הוא שכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים לג' י"ז). ולפעמים בדיוקן של נשר, זה הוא שכתוב: "כנשר יאיר קינו"(דברים לב' י"א). ולפעמים בדיוקן אדם זקן, כמו שנדמה לאלו שאמרו : "זה אלי ואנווהו" (שמות טו' ב'). שהוא היה נידמה להם בדמות זקן. ונאמר בהם (בו) "ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור" (דברים לב' י"ג).אבל לאלו שתלויים ממנו ומשכינתו – לא משתנה לעולם."
אהרל 'ה קריצר,
מוצש"ק פרשת בלק.
4.7.09