תוך כדי שיטוט בתערוכת אומנות מודרנית במוזיאון ת"א עלתה בי המחשבה:

א. יחסי אומן / קהל בעידן המודרני  ( *והפוסט מודרני ) מושתתים על אמון כפול:

• האומן נותן אמון בתבונת המתבוננים, בידע השפתי שלהם באומנות, בכך שיקדישו זמן רצינות ומחשבה לעשייתו.

• הקהל נותן אמון באומן שהוא מביא לעינינו יצירת אומנות 'אמיתית', בעלת עומק, שהוא 'לא עושה עלינו סיבוב'.

• וכמובן גם המתווכים – האוצר, המוזיאון, הגלריה – משמשים כספקי אמון לשני הצדדים.

כלומר, אם אומנות היא תלויית קונטקסט, הרי שהקונטקס הראשוני שלה הוא של אמון הדדי.

(* במבט פוסט-מודרני אולי מספיק להקדים את 'בוא נבוא מהנחה שהאומן הוא אמין עלינו', 'בוא אבוא מההנחה שהקהל אמין עלי, האומן').  

—

ב. פרופ' חביבה פדיה ( בספרה המרתק והסבוך: 'מרחב ומקום') מדברת על אמונה מלשון 'אם'. ואכן גם באומנות, יש לנו רצון שהאומנות שאנו רואים/חווים תניק אותנו, תמלא אותנו, תספק את צרכינו החווייתיים הרגשיים וכו'.

חביבה גם מדברת על 'הקומוניטס'. הקונטקסט החברתי של 'החברה האימהית' שבה יש שפה משותפת המניקה את המשתתפים בה, שבה אנשים מבקשים הזנה ראשונית ואני אוסיף גם חום אהבה וקבלה מהקבוצה שסביבם.  את זאת אני חש נוכח ומפעפע בקהל ההולך לפתיחות אומנותיות,  בהופעות מחול וכיוצא בזה.

 .

 

 .

.

 

אהרל'ה קריצר,

2/15